דרך המלך

בית המשפט המחוזי בת"א - ועדות התכנון למיניהן המופקדות על הוצאת היתרים אינן פועלות בחלל הריק, כי אם במסגרת הסמכות הנתונה להן, שאינה טכנית גרידא, אלא דורשת התייחסות למסגרת הכוללת הקשורה בבית המשותף

המערערים קיבלו מהוועדה המקומית לתכנון ולבניה בגבעתיים היתר להקמת מעלית חיצונית בבית משותף שבו הם מתגוררים. ההיתר הותנה במספר תנאים, בכללם התנאי לפיו "המעלית תשרת את כל הקומות בבנין".

המערערים הגישו ערר על ההיתר. הם התנגדו לכך ששכניהם ישתמשו במעלית, לאור סירוב האחרונים לשאת בעלויות הקמתה (גם השכנים עררו, עקב חוסר רצונם לשלם בעבור אחזקת המעלית).

ועדת הערר קיבלה באופן חלקי את עררם של המערערים. נקבע שעל המערערים לבנות את המעלית כך שתשרת את כל הקומות, תוך ביצוע ההכנות הדרושות לשם כך, הגם שאין חובה שהמעלית תשרת בפועל את כל בעלי הדירות, כל עוד לא יושג הסדר בין הצדדים בדבר החזקתה והפעלתה של המעלית. ועדת הערר חייבה את המערערים לבצע בפועל את הפתחים בקומות העליונות וכן דלתות למעלית, שתישארנה נעולות עד למציאת הסדר.

משלא ביצעו המערערים את מצוות ועדת העררים, הם הועמדו לדין והורשעו בעבירה של ביצוע עבודות בניה בסטייה מהיתר בניה (סעיף 204(ב') לחוק התכנון והבניה.

לטענתם, החלטת ועדת העררים לחייבם לפתוח פתחים היתה בלתי חוקית, שכן אין היא מוסמכת להתנות תנאים שלא צויינו במפורש בחוק התכנון והבניה, וכן אין זה מסמכותה להתערב בעניינים שבין שכנים בבית משותף.

שופט בית המשפט לעניינים מקומיים בגבעתיים, יונה אטדגי, דחה את טענות המערערים והרשיעם, כאמור לעיל, בדין. על כך נסב ערעורם, שהוגש לבית המשפט המחוזי בת"א, ונדחה על ידו (פסק הדין נכתב ע"י השופטת מיכל רובינשטיין, בהסכמתם של ס. הנשיא יהושע גרוס והשופט אביגדור משאלי).

במרכז הערעור ניצבה השאלה, האם מותר היה למערערים לתקוף בתקיפה עקיפה, במסגרת ההליך הפלילי, את תוקפו של ההיתר ועימו את החלטת ועדת הערר?

בעבר ניתנו פסקי דין סותרים בנושא, ואילו הנטייה העכשווית היא שלא לאפשר תקיפה עקיפה, כאשר קיימת סמכות ודרך לתקיפה ישירה (ראו פסיקה להלן).

בפס"ד הראל קבע השופט זמיר, כי "זאת דרך המלך לביקורת שיפוטית על צו פסילה של רשיון נהיגה - תקיפה ישירה של הצו. ברור שהמחוקק התכוון כי זו תהא הדרך הרגילה בה ילך בעל רשיון הטוען כי אין הצדקה לפסילת הרשיון. מן הראוי שבעל הרשיון יכבד את כוונת המחוקק, ולא ילך בדרך עקיפה, גם אם היא פתוחה, בהיעדר טעם מיוחד לכך. מכל מקום, מן הראוי שבית המשפט יעדיף את הדרך הרגילה של תקיפה ישירה, שנקבעה במפורש בחוק, על פני הדרך של תקיפה עקיפה".

"אני כשלעצמי סבורה", כתבה השופטת רובינשטיין בפסק הדין נושא הסקירה, "כי יש לילך בדרך אותה התווה השופט זמיר בפסק הדין עינת הראל הנ"ל, כאשר לא הייתי סוגרת את הדלת בכל מקרה אלא משאירה פתח כאשר עורכים את המבחן של כל מקרה ומקרה, לפי נסיבותיו".

במקרה הנדון, קיבלו המערערים היתר. הם ערערו על תנאיו בפני ועדת הערר. ערעורם התקבל באופן חלקי וכן התקבלה בקשה להבהרה שהוגשה מטעמם. למרות כל האמור, העדיפו המערערים לסטות מן ההיתר, לפעול לפי דעתם והבנתם, תוך נטילת החוק לידיהם. רק משהוגש נגדם כתב אישום, ניסו המה לתקוף את חוקיות ההיתר ותנאיו.

דרך זו אינה מקובלת. לו סברו המערערים כי החלטות הוועדות היו בלתי חוקיות, היה עליהם לתקוף את המעשה המינהלי בדרך המיוחדת הקבועה לכך בחוק, תחת שיפעלו בדרך העקיפה. "בדרך זו", קבעו שופטי בית המשפט המחוזי, "הם בגדר 'טובלים ושרץ בידם' ואין ליתן תוקף לדרך זו".

בד בבד, בית המשפט מצא לבחון את טענת המערערים לגופה.

ועדות התכנון למיניהן המופקדות על הוצאת היתרים אינן פועלות בחלל הריק, כי אם במסגרת הסמכות הנתונה להן. כאשר עוסקים בהתקנת מעלית בבית משותף, סמכות הוועדות אינה טכנית גרידא, אלא נדרשת התייחסות למסגרת הכוללת הקשורה בבית המשותף בו מותקנת המעלית.

אכן, התנאים המצורפים להיתר חייבים להיות תנאים הקשורים לתכלית החקיקתית של החוק שמכוחו ניתן ההיתר, שהרי על פי עיקרי המשפט המינהלי לא ניתן לצרף תנאים חסרי נגיעה למטרה אשר בה דן החוק שמכוחו ועל יסודו מוענק ההיתר.

ובענייננו - "תנאי אשר מצורף יכול להתייחס לנושאים העולים מדיני התכנון או מדיני המקרקעין אשר חולשים על נושאי מקרקעין לגביהם מופעלות סמכויות של תכנון ובניה. בתחום התכנון והבניה רשאית היתה הוועדה המקומית וועדות הערר לקבוע נושאים הנוגעים למבנה אשר בו נתבקשה הקמת מעלית ולגבי זיקתה של המעלית לחלקי הבנין השונים. כמו שניתן היה למשל להתייחס ברישוי לשאלה אם המעלית תיבנה כתוספת חיצונית לבנין או כמבנה פנימי, ניתן היה להתייחס גם לשאלה של הקשר או ההתקשרות אל חלקי הבנין על קומותיו השונות וחלקיו השונים, לרבות הדירות שבו".

נמצא, שכתנאי להסכמתה, רשאית הוועדה לקבוע שהמעלית לא תהא איבר המנותק מן הבנין, אלא כי הקמתה תהיה רק במידה שהיא תשרת את כלל הבנין, על כל דירותיו. מבקש רשיון להקמת מעלית בבית משותף אינו יכול לדרוש כי יתירו לו את הבניה במנותק מן המבנה שבו הוא מחזיק באחת מן הדירות.

הוועדה יכולה להתחשב ביסוד התכנוני הבוחן את אופן התקשרותה של המעלית אל חלקי הבנין, גם אם מבקש הרשיון סבור שאין בכך חשיבות מבחינתו. ניתן להביא בחשבון כי ההתקשרות למסלול תנועת המעלית כרוכה בהתחייבות כספית, והוועדה רשאית לדרוש מן הנהנים מהמעלית להשתתף בהוצאות הכרוכות בשכלול תכנוני זה.

סגן נשיא בית המשפט המחוזי, השופט יהושע גרוס, שהיה שותף לע"פ 833/93, שבו נקבע כי ניתן לתקוף את תוקפו של היתר גם בתקיפה עקיפה, מצא להוסיף בפסה"ד הנוכחי, ש"אין פירושו של דבר כי בכל מקרה ניתן יהיה להתיר תקיפה מעין זו, ויש לעשות כן במשורה ובמקרים מתאימים".

(עפ"א מחוזי ת"א 80182/00 אסיא ואח' נ. מ"י, פס"ד מיום 30.10.01. ס. הנשיא יהושע גרוס והשופטים אביגדור משאלי ומיכל רובינשטיין) (וראו: ע"א 764/88, פ"ד מ"ו(1), 793; ע"פ 833/93, פ"ד נ"ד(3), 124; ע"פ 80074/99 ג'רבי נ. מ"י, טרם פורסם; רע"פ 4398/99 הראל נ. מ"י, לא פורסם)

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988