מים כבדים ימתקו

סרטו של מיכאל קרפין, "פצצה במרתף", כמעט שלא חידש דבר. הצופה הסקרן, שירצה לדעת משהו על יכולתה הגרעינית של ישראל, יצטרך לגלוש לו אל אתרי אינטרנט שמוקדשים לתחום, שם יוכל לגלות, על-פי מקורות זרים כמובן, דברים שקרפין לא יכול היה, או לא רצה לומר בסרטו.

אבל בעבודת תחקיר תיעודי, יש פרסים על המאמץ וההתמדה: לא תמיד צריך לגלות דברים חדשים, כדי להפוך תחקיר למעמיק ומרתק. לפעמים, די בצירוף כל הפרטים שכבר נודעו בהזדמנויות כאלה ואחרות, כדי ליצור פסיפס מרתק של אינפורמציה. ממש כמו הפצצה הגרעינית עצמה: לכל אחד ממרכיביה אין יכולת הרסנית, אבל חברו את כולם במינון הנכון ובזמן הנכון, וקיבלתם כוח עצום. הכוח העצום הזה היה עצור גם בתחקיר של קרפין, כך שלמרות שהיה נקי מגילויים דרמטיים חדשים, סיפק מבט חד-פעמי על הנושא הבעייתי והעמום הזה.

כוכב "פצצה במרתף" הוא ללא ספק השר שמעון פרס. אישיותו האניגמטית של פרס עולה כמעט מכל פריים בסרט. אין ספק, שהאיש הוא חידה: סוד קסמו שמהלך על שועי עולם ומנהיגיו, ומצליח לפתוח לו כל דלת אפשרית בעולם, מעולם לא פוענח על ידי הציבור בישראל, זה שמנע מפרס כמעט כל כהונה אפשרית. האם אנחנו חכמים יותר מרוב עמי העולם, או שמא שוטים? רק ההיסטוריה תוכיח.

מכל מקום, "פצצה במרתף", מעבר לעניין האטום, משרטט קווים מדוייקים ואופייניים לדפוסי העבודה של פרס: פגישות חשאיות, הבאת דבר לכדי שלמות טרומית, ואז - הצגתו כדבר מוגמר בפני מקבל ההחלטות לו הוא כפוף. פעם זה בן-גוריון, כשהתוצאה היא מלחמת סיני והכור הגרעיני בדימונה, פעם זה רבין, כשהתוצאה היא הסכם אוסלו.

במקרה של האטום, טפחה ההיסטוריה בעוז על פני מקטרגיו של פרס. במיוחד נראה פאתטי איסר הראל הקשיש, לשעבר ראש המוסד, שעד היום קובל על דפוסי ההתנהלות של פרס. זה שבינתיים ישראל פיתחה כוח הרתעתי שיוכל למנוע את השמדתה, נו טוב, אל תבלבלו את הראל עם העובדות. מבחינתו, פרס לא היה בסדר.

מי שציפה לגילויים חדשים ב"פצצה במרתף", בוודאי התאכזב. מדיניות העמימות שפיתחה ישראל סביב יכולתה הגרעינית, מאיינת מכל תוכן כל תחקיר רציני בפרשה. מה שידוע יכול להיאמר בחצי פה, ומה שנסתר הרי לא יקבל לעולם את אישור הצנזורה.

מבחינת מקבלי ההחלטות בישראל, נוח לכולם עם המצב של "ללכת עם ולהרגיש בלי". זה מפחיד את מדינות ערב (למשל במטרות המוגבלות מלכתחילה של מלחמת יום הכיפורים), זה משרה ביטחון (אמת או אשלייה, זאת לא נדע) על הציבור בישראל, וזה מאפשר לישראל להתחמק מביקורת בינלאומית.

אי אפשר לציין את סרטו של קרפין, מבלי לציין את נועזותה של רשת, שאיפשרה אמש לפריים-טיים שלה להיתפס כמעט כולו על ידי סרט תיעודי, שרובו קטעי ארכיון בשחור-לבן. רק שלא יגיע חלילה היום בו נצטרך לממש את אותה פצצה שבמרתף, ונגלה שהג'ינג'י עם המפתח בדיוק יצא להפסקה, או משהו כזה. אחרי הכל, עמימות יכולה להתברר גם כהרת אסון.