"בכך פועל המינהל עצמו כמסייע לדבר עבירה"

בעתירתו טוען נופי, שבאותה עת ממש מאפשר המינהל לשתי חברות אחרות, תעשיות רדימיקס ותעשיות אבן וסיד, להמשיך בכרייה בנחל רודד ובנחל שחורת, 10 ק"מ צפונית לאילת, וזאת למרות שלא זכו במכרז, ולמרות שהמחצבות אינן מאושרות על-ידי עיריית אילת. בעתירתו מדגיש נופי את העובדה, שהמחוקק מקפיד מאוד בעניין החציבה הלא חוקית, אך למרות זאת החוק אינו מיושם באילת. כדוגמא לכך הוא טוען, שהחוק קבע מאסר של חמש שנים למי שכורה ללא רשיון, אך המינהל מתעלם מכך.

העתירה שהגיש נופי, באמצעות עו"ד ליאור אפשטיין, נוגעת בבעיה העיקרית בתולדות כריית החול, חומר הגלם שכל כך הרבה נבואות שחורות יש לגביו, ובצדק - כי הוא חומר הגלם הכי נשדד במדינה.

עד 1993 נהג המינהל להחכיר או לתת הרשאות חציבה לכורים על פי שיקולים שונים. החוכרים, או ברי הרשות שזכו בחוזי הכרייה, שילמו למינהל תמלוגים בעד כל מ"ק חומר שנחצב, על פי תעריף קבוע מראש.

ב-1993 נכנס לתוקפו חוק חובת מכרזים, אשר קבע חובה להחכיר שטחי מחצבה על פי מכרז. כדי לא לגדוע את עבודות החציבה בשטח, וכדי לא לגרום לחופרים הוותיקים נזק, העניק החוק פטור ממכרז למי שבאותה עת היה בר רשות והפעיל מחצבה ברשיון. ההנחה היתה, שעם חלוף אורך חייהן של המחצבות הפעילות בשטח, יפרסם המינהל ממילא מכרזים חדשים, בהם יזכו המשתתפים במכרז.

לטענת נופי, מאז כניסתו של חוק חובת המכרזים ועד היום, פורסם באילת מכרז אחד בלבד בו הוא זכה, אך למרות זאת המינהל אינו מאפשר לו לכרות חול. באותה עת ממש, לטענתו, המינהל מאפשר לשתי החברות שלא זכו במכרז, להמשיך בכרייה, וזאת למרות שהסכמי החכירה שלהם עם המינהל פקעו זה מכבר. לטענת נופי, לא רק שהמינהל מתעלם מחובתו להפסיק את הכרייה, הוא ממשיך לגבות כסף מהחברות הכורות, וגורם בכך לנזקים קשים לגופים אחרים. לטענת נופי, המינהל גובה מרדימיקס ומאבן וסיד 3 שקלים בלבד עבור כל מ"ק חול, זאת בשעה שהוא התחייב במיכרז לשלם למינהל 13 שקל לכל מ"ק חול. לטענתו, לו המינהל היה פועל כנדרש, ולו היה אוכף את החוק ומונע חציבה ללא רשיון, היה זוכה לקבל תמלוגים גבוהים הרבה יותר מהתמלוגים אותם הוא מקבל כעת.

נופי בעתירתו: "בכך פועל המינהל עצמו כמסייע לדבר עבירה. לא רק שאינו אוכף את החוק, ומעלים עין במתכוון מהפרתו, הוא שותף לביצוע העבירה, ומסייע ושותף לחציבה ללא רשיון בקרקע בה החציבה אסורה".

לטענת נופי, בשל התנהגות המינהל הוא סובל נזקים כלכליים קשים. לדבריו, כאשר זכה במכרז בהר נעצוץ, הובטח לו, כי המינהל לא ייתן לאיש לחצוב באזור אילת, אלא לאחר פרסום מכרז, אשר יבטיח המשך תחרות הוגנת. בהתאם לכך הוא השקיע כספים רבים בהקמת המחצבה, והיה מוכן לשלם תמלוגים בסך 13 שקל (כולל מע"מ), למ"ק חומר גלם. בשל קיומן של שתי המחצבות האחרות, נמנעת ממנו האפשרות למכור את חומר הגלם לאחרים, וזאת מאחר ומתחריו חוצבים את חומר הגלם לעצמם ואינם כפופים לתנאי תחרות.

עוד טוען נופי, שהעובדה ששתי המחצבות האחרות קרובות יותר לאילת, מונעת ממנו את האפשרות להפיק רווח מהמחצבה שלו. יתר על כן, מאחר שהמינהל אינו מפרסם מכרזים לגבי מחצבות אלה, הוא מונע תחרות ומונע ממנו להציע הצעה גבוהה ולזכות במכרז.

המינהל, טוען נופי, מתנכל לו. פקידיו מגישים נגדו עתירות ותלונות למשטרה, אך אינם עושים דבר כדי לעצור את החציבה של שתי החברות האחרות. נופי מציין עוד, שב-1995 הגיש תלונה כנגד כמה מפקידי המינהל במחוז הדרום בטענה שאלה קיבלו שוחד. לדבריו, כתוצאה מכך נעצרו חלק מפקידי המינהל, ואף פוטרו מעבודתם. לעומת זאת, חלק מהפקידים המעורבים המשיכו בעבודתם במינהל.

מהמינהל נמסר בתגובה, שנופי זכה במכרז המינהל לכרייה, אך לא עמד בתנאי התשלום כמתחייב בו, ולמרות טענותיו הקשות הוא חוצב חול. עוד נמסר מהמינהל, שאחת המחלוקות הקיימות בין היזם למינהל נובעת מכך, שהוא ביקש להקים מתקנים למפעל אספלט ובלוקים, אשר לא תאמו את תנאי המכרז המקוריים. המינהל התנה את הסכמתו להצבת המתקנים באישור תוכניות בוועדות התכנון כנדרש, תנאי שהיזם התנגד לו. עוד טוען המינהל, שבמהלך השנתיים האחרונות הוא ניסה להגיע להסדרים עם נופי, אך לשווא. באשר לטענות נופי כנגד עובדים במינהל, דוחה אותן המינהל על הסף.

עתירתו של נופי היא פרק נוסף במסכת הטענות שיש לגורמים שונים במשק כנגד מדיניות המינהל וגורמי תכנון נוספים בנושא אספקת החול לענף הבנייה והתשתית. לדברי סמנכ"ל התאחדות הקבלנים, שלמי בן עזרי, המחסור בחול ומיעוט המכרזים שפרסם המינהל, יצרו בשנה האחרונה מחסור חמור וגרמו לעליית מחירי החול. לדבריו, עלות החול זינקה במהלך השנים האחרונות מ-10 שקלים לטון ל-25 ועד 30 שקל לטון חול. משמעות הדבר היא נזק ישיר לתעשיית הבנייה שכולה מושתת על חול.

"בתקופה שבה אנו רואים ניצנים של התאוששות בענף הנדל"ן והתשתית, קיים חשש שמחירי החול ימשיכו לעלות", אומר בן עזרי. "הדבר גורם לא רק לעליית מחירים אלא בעיקר ליתר עבריינות בתחום, לתופעות רבות של גניבת חול מתוך רצון להפיק רווחים קלים, ומכאן לפגיעה בשטחים הפתוחים. תפקידו של המינהל הוא לפרסם יותר מכרזים לכריית חול, ולגרום לירידת המתח המאפיין את הענף. אם גורמים רבים יותר יזכו במכרזים, קיים סיכוי שהגורמים העבריינים יעזבו את הענף".

בן עזרי מדגיש עוד, שבשנים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לייבא חול לארץ, בין השאר ממצרים ומירדן, אך בשל המתיחות הביטחונית גם יבוא זה נעצר כמעט כליל. כיום מייבאת ישראל חול מירדן, שמספק את הביקוש בעיקר בצפון הארץ. אספקת החול שהגיע מהרשות הפלשתינית גם היא נעצרה כמעט לחלוטין, ואילו המקור היחיד שנשאר, אינו עומד בדרישות. מנכ"ל יצרנית הבטון הנסון (לשעבר פיוניר) אליעזר פריאל, אומר, שאת הנזקים הגדולים מעליית מחירי החול סופגים יצרני הבטון, שרובם מפסידים בשנים האחרונות סכומים ניכרים מתוך רצון שלא להעלות מחירים. לדבריו, הסיבה לכך נובעת ממיעוט המכרזים שמפרסם המינהל, שגרם לכך שעם קבלת חוק חובת המכרזים, עלו המחירים במקום לרדת.

"החול הוא מוצר במחסור", אומר פריאל, "ולכן יש לנהל אותו בצורה הגיונית. גם אם היצרנים יחליטו לחפש תחליפים לחול, יעבור עוד זמן רב עד שתחליפים אלה יכנסו לתקן וניתן יהיה להשתמש בהם. בינתיים כל ענף הבנייה, ובעיקר הבטון, מושתתים על חול, ותפקיד המינהל לאפשר אספקה סדירה".

מהמינהל נמסר בתגובה, כי הוא מפרסם מכרז לגבי כל חטיבת קרקע עם אישורה בוועדות התכנון, כאשר הוא אינו יכול לאפשר לכרות חול במקומות שאינם מאושרים.

הבעייתיות של ענף החול זכתה לביקורת אף מצד מבקר המדינה, אליעזר גולדברג. בדו"ח האחרון נכתב, שהמחסור בחול עתיד להחריף עם השנים, ולכן הוא יגרום לעליית מחירים, לניסיונות גניבה, וכתוצאה מכך לכניסת גורמים עברייניים לשוק. כתגובה לכך ממליץ גולדברג לכל גורמי האכיפה לפעול ביתר שאת לצמצום תופעת גניבת החול, בעיקר במישור החוף, שם היא גורמת לנזקים סביבתיים וכלכליים קשים.

צריכת החול בארץ נאמדת ב-12 מיליון טון בשנה, כאשר על-פי הערכות, עד 2020 יהיה צורך ב-334 מיליון טון כדי לענות על הביקוש. במקביל, עתודות החול בארץ עומדות על 27.5 מיליון טון בלבד, כשתי שנות כרייה בלבד.

עד לשנים האחרונות נכרה רוב החול במישור החוף. כאשר חול זה התמעט, הוחלט להפסיק את כרייתו ולעבור לכרות חול במקומות מרוחקים יותר. לשם כך הוקמה ועדה בין-משרדית, עליה הוטל לבחון תוכנית רב-שנתית לכריית חול ולהספקתו.

הוועדה פירסמה תוכנית אב ובה מקורות פוטנציאליים להקמת אתרי חול חדשים במישור החוף ובנגב. היא בחנה חלופות נוספות, בין השאר אפשרות לייבא חול ממצרים ומירדן, אפשרות לעבד חול ממחצבות אבן, לכרות חול תת-קרקעי, או לכרות חול מקרקעית הים. הצעה נוספת היתה להשתמש בתחליפי חול, בעיקר אפר פחם. במקביל, וכדי להימנע מכרייה בלתי מוסדרת, נערך משרד הפנים לזירוז ההליך הסטטוטורי הכרוך באישור האתרים לכריית חול. אך למרות כל המאמצים, אושרו האתרים רק במאי 2000, כ-10 חודשים לאחר המועד עליו הוחלט.

לדעת המבקר, עיכוב זה נוצר שלא לצורך, ובשל ניהול עניינים לא נכון של מינהל מקרקעי ישראל, דבר שהביא למחסור יחסי בחול ולעלייה במחירו. תהליך דומה אירע גם באתרי כרייה פוטנציאליים באיזור הנגב. המבקר מציין, שעד סוף 2000 לא נעשו פעולות מספיקות לקידום האפשרות לאספקת חול ממקורות חלופיים, דבר שהביא להחמרה במצב.

עוד הדגיש גולדברג, שהמחסור בחול והעלייה במחירו הביאו לתופעות של גניבת חול בהיקפים של עשרות אלפי שקלים ביום. הרווחים הקלים הכניסו לענף גורמים עברייניים. ב-1999 נתפסו 109 גנבים, ובשלושת החודשים הראשונים של 2000 נתפסו 29 גנבי חול. ב-1999 הגיעה המשטרה למסקנה, שאין מנוס מהקמת יחידה מיוחדת שתילחם בגנבי החול, אך יחידה כזו לא הוקמה, וזאת למרות שכמות הגניבות מגיעה בכל שנה ל-1.2 מיליון טון, כ-10% מהכמות הנדרשת למשק. מסקנת המבקר היא אחת: על הסיירת הירוקה, השייכת למשרד לאיכות הסביבה, ועל המשטרה, להגביר את האכיפה ולהעניש את העבריינים, אך במקביל יש לעשות הכל כדי להביא חול לשוק.

במשרד לאיכות הסביבה מפנים אצבע מאשימה כלפי המשטרה, בטענה שאינה עושה מספיק ללכידת הגנבים, בעוד שאלה הולכים ומתמקצעים, רוכשים לעצמם אביזרים לראיית לילה, דחפורים, משאיות ומעסיקים תצפיתנים. להערכת המשרד לאיכות הסביבה, פועלות ברחבי הארץ עשרים כנופיות של גנבי חול, בעיקר בחופי אשדוד, אשקלון ויבנה. מיעוטן פועל גם בנתניה.

לטענת המשרד לאיכות הסביבה, הכרייה הפראית גורמת לפגיעה בערכי טבע ונוף, משום שהגנבים מותירים אחריהם בורות גדולים, המשתרעים על שטח של עד עשרות דונמים ובעומקים של כשישה מטרים. כמו כן, הם פוגעים בתשתיות שונות כגון צנרות נפט ומים, וכן תשתיות של בזק וחברת החשמל. אחת התופעות החמורות היא פגיעה באגני ההחדרה של השפד"ן, המשמשים מעין מסנן למעבר מי הקולחין ומי הטיהור של גוש דן לפני הגעתם לים.

מן המשטרה נמסר: "לאור התגברות תופעת גניבות החול בשנים האחרונות, הוחלט במשטרה לתת עדיפות לאכיפה בתחום זה. האכיפה מתבצעת בשיתוף פעולה עם גורמים אחרים, כגון הסיירת הירוקה. לאחרונה תוקן החוק בנושא (פקודת המכרות), הוחמרו העונשים ונוספו אמצעי אכיפה ייחודיים לתחום זה. פעילות המשטרה באה לידי ביטוי בתפיסות רבות של עבריינים, כלי רכב וטרקטורים, ששימשו לביצוע העבירות הללו".