"מי צריך דעת קהל, אמר יוסי ביילין

ב-1918 הוכרזו הבולשביקים ברוסיה ל"פושעי ברסט-ליטובסק", אחרי שוויתרו על חלקים ענקיים של נדונייתם לגרמניה, רק כדי להישאר בשלטון.

ב-1919 הוכרזו מנהיגי הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית ל"פושעי ורסאי", מפני שסירבו לצאת למלחמת-עולם חדשה, כדי להגן על גבולותיה ההיסטוריים של גרמניה, וחתמו על הסכם משפיל, שהכתיבו להם המעצמות המנצחות (אילו ניצחו, הגרמנים עצמם התכוונו להכתיב הסכם משפיל שבעתיים).

ב-1991, נשיאי רוסיה ואוקראינה ויושב-ראש הפרלמנט של בלארוס הסכימו לפרק את ברית-המועצות. הם חתמו על ההסכם ביער בילובז' בבלארוס, ומשום-כך הוכרזו ל"פושעי בילובז'סקאיה פושצ'ה" על-ידי אויביהם, הן מן הימין הקיצוני והן מן השמאל הקיצוני.

ב-1993, על מדשאת הבית הלבן, יצחק רבין ושמעון פרס התחילו ניסיון פוליטי נועז מאין כמותו: להתיר את הקשר הגורדי במזרח התיכון. הם הקימו מובלעות ריבוניות דה-פקטו בשביל ארגון, שעד אותו היום תואר בדרך- כלל כאויב הגדול ביותר של העם היהודי מאז אדולף היטלר. הניסיון הזה התמוטט בדם ואש, שבע שנים אחר-כך. עוד לפני שהתמוטט, אבל ביתר-שאת אחרי שהתמוטט, רבין ופרס וכל עוזריהם הוכרזו "פושעי אוסלו", עלשם העיר שבה נולדו ההסכמים והגיעו אל פרקם.

מחוץ להסכמי ברסט-ליטובסק של 1918, ל"פושעים" לא ניתנה ההזדמנות לתקן את עצמם. ההסכמים שחתמו הניבו קטסטרופות לאומיות - והבאישו את ריחו של מחנה פוליטי שלם. קריאת-הקרב נגד "פושעי ורסאי" היתה אומנם דמגוגיה צרופה - אבל הצליחה להרוס את הדמוקרטיה הגרמנית, ולסלול את הדרך להיטלר. בעיני גרמנים רבים, היטלר כשלעצמו היה אולי מוקצה מחמת מיאוס, אבל הצורך לגול את חרפת ורסאי בער כאש בעצמותיהם, וקדם לכל צורך אחר. התנועה נגד ורסאי בדתה מלבה את אגדת "הסכין בגב", ושכנעה את רוב הגרמנים שארצם מעולם לא הפסידה במלחמה. עובדה - כוחותיה עמדו בלב צרפת, ובלב רוסיה; והפוליטיקאים, "פושעי ורסאי", הם שנעצו סכין בגבה.

טנקים אמריקניים במוסקבה

לורסאי, ליער בילובז' ולאוסלו יש מכנה משותף מובהק: לא היה מנוס מפניהם, אחרי שחותמיהם נחלו תבוסה אסטרטגית. אבל הם הקדימו לחתום, עוד לפני שהתבוסה האסטרטגית התפתחה לתבוסה צבאית גלויה. מפני שהתבוסה לא היתה גלויה, החותמים התקשו להצדיק את אקט החתימה, ולדעת-הקהל היה קשה להבין את סיבותיה.

אני נזכר בשיחה שהיתה לי עם אינטלקטואל רוסי במוסקבה בשנת 1994, זמן קצר אחרי שהנשיא ילצין פיזר בכוח את הפרלמנט האחרון של העידן הסובייטי, השליך חלק ממתנגדיו לכלא, וכפה על רוסיה חוקה נשיאותית. כשניתנה לרוסים ההזדמנות להביע את דעתם בבחירות חופשיות לפרלמנט, הם העניקו את הבכורה לדמגוג לאומני היסטרי, ולדימיר ז'ירינובסקי, ולמפלגה קומוניסטית לא-מתוקנת, שערגה בגלוי אל ברית-המועצות הישנה. הרוסים לא הבינו מדוע פוזרה ברית-המועצות, ולא הבינו את מקורות חולשתה הפוליטית והכלכלית של רוסיה.

בן-שיחי, בתחילת שנות ה-30 שלו, התלונן על הכשל הקוגניטיבי של בני-ארצו. "הרוסים", הוא אמר, "אינם מבינים שהם נמצאים במקום שבו הם נמצאים מפני שהם הובסו במלחמה הקרה. קשה מאוד להסביר להם את זה, כי קשה לשכנע אנשים שהם הובסו, כאשר הראיות לתבוסה מורכבות מסטטיסטיקה, מתובנות היסטוריות, מניתוחים אסטרטגיים". בן-שיחי נאנח, נע באי-נוחות קלה על מושבו, והוסיף כמעט בלחישה: "לפעמים אני חושב שאולי היה מוטב לרוסיה להפסיד לא במובן אסטרטגי, אלא במובן צבאי. אולי אם טנקים אמריקניים היו נראים במוסקבה, אנשים היו מבינים את גודל התבוסה, ומאמינים בה".

רוסיה דמתה בזה לגרמניה של נובמבר 1918. הגנרלים הגרמנים הודיעו לממשלה כי כלו משאביו של הצבא הגרמני. ואף כי הוא עמד כמטווחי תותח כבד במיוחד מפרברי פריס, ואף כי הוא כבש את בלגיה, ואת פולין, ואת כל האזורים המערביים של רוסיה, וחיל-מצב שלו אפילו החזיק בגרוזיה, ונסיך גרמני הומלך על פינלנד - הצבא לא יכול עוד להילחם נגד עוצמתה התעשייתית האדירה של ארצות-הברית, ושורותיו ממילא כבר התחילו להתפורר.

גרמניה ביקשה אפוא שביתת-נשק מיידית ממעצמות ההסכמה, והתחילה את הנסיגה הבלתי-מובנת ביותר בדברי ימי המלחמות: היא פינתה שטחים עצומי-ממדים, מבלי שאיזשהו אויב מנצח היה מסוגל לתפוס את מקומה. במרוצת התהליך הזה היא הפקירה לגורלם מיליוני גרמנים, אשר נעשו בן-לילה אזרחיהן של "מדינות ורסאי", כמו פולין, או צ'כוסלובקיה, או לטביה. שתי האחרונות הומצאו בורסאי, מפני שמעולם לא היו קיימות.

הוא לא שר את שיר השלום

במידה לא מבוטלת, זה מה שקרה גם באוסלו: ישראל ויתרה על נכסים טריטוריאליים, והעניקה יתרונות פוליטיים עצומים לאויביה, מבלי שרוב אזרחיה עמדו על הסיבה. סקרי דעת-קהל של הזמן ההוא מלמדים אותנו שהרוב אומנם תמכו בהסכמי אוסלו, אבל הם תמכו בהם מפני שנשקף מהם סיכוי להסדר פוליטי - לא מפני שדעת-הקהל הבינה כי הם נעשו מחויבי-מציאות לרגל תבוסה אסטרטגית.

יצחק רבין היה צריך להודיע שישראל הובסה אסטרטגית במערכה על עתיד השטחים, והיא מתחילה לפנות אותם, כדי להקטין את אבידותיה. תחת זאת הוא העדיף את אחיזת-העיניים, שישראל מתחילה את ההתקפלות מתוך ברירה, והנסיגה היא אקט של נדיבות. ההימנעות מלהגיד את האמת היתה קשורה כמובן בקושי להמחיש אותה. כך או כך, האי-אמת זרעה את זרעי החורבן של אוסלו, והניבה את הבדיה של "פושעי אוסלו".

מה חבל שיצחק רבין נרצח כמה דקות אחרי שמירי אלוני הכריחה אותו לשיר את "שיר השלום". המעמד ההוא הפך את רבין לקדוש מעונה בעיני מחנה, שהוא, רבין, מעולם לא היה שייך לו; שהוא, רבין, לאמיתו של דבר רחש לו בוז; מחנה, שעל-פי אורחו ורבעו, על-פי שיגו ושיחו, היה ההיפך הכמעט-מלא מכל מה שרבין האמין ועשה.

מה קל לשכוח שאת רבין עניין רק דבר אחד: הסיכוי האסטרטגי של ישראל. רבין כנראה לא היה סומך את ידיו על הפירוש הזה של כוונותיו, אבל אין זה מן הנמנע שבסתר לבו הוא הגיע למסקנה כי ישראל עומדת על סף תבוסה אסטרטגית.

מסקנה כזאת לא היתה כמובן מטבע עובר לבוחר. "תבוסה אסטרטגית" היתה עניין יותר מדי מופשט מכדי שיתקבל על דעתו של רוב הציבור. כדי להוכיח אותה היה צורך בסטטיסטיקות על דמוגרפיה, או בהערכת ההשפעות הרות-האסון של המרי הפלסטיני על אופי התעסוקה המבצעית של הצבא ("טכנולוגיות מתקדמות נגד רוגטקות במקום טכנולוגיות מתקדמות נגד טילים", כפי שאמר פעם המתווך האמריקני דניס רוס, בשעה שדיבר על לבה של ממשלת יצחק שמיר לחתור להסדר עם הפלסטינים).

רבין היה צריך לייחד חלק ניכר מזמנו, מאוסלו ואילך, כדי לבסס תמיכה ציבורית במהלכיו. הוא היה צריך לבלות יום-יומיים בשבוע הרחק מן האוטוסטרדה ירושלים-תל-אביב, היה צריך ללטף שיער בבית-שמש, לחבק כתף בבית-שאן, למחות דמעות בדימונה, ולהראות לציבור עד כמה הוא קשוב - ועד כמה אין מנוס מן הוויתור.

אבל רבין חסר את מגע הקסמים הפופוליסטי של ביל קלינטון. לא היה עניין פחות סביר בשבילו ממחוות "האמפטור הגדול", זה השומע את כאבו של העם, מושיט את ידו לניחומים - וזוכה אגב-כך בלגיטימיות. רבין לא בטח בעם, ולפיכך ויתר על ההזדמנות לזכות בלגיטימיות. בהיעדר כנות, נוצר הרושם שאוסלו היתה ויתור וולונטרי על עמדות כוח; שאוסלו ייצגה אפשרות אחת מיני רבות.

זו היתה מעידה טרגית של ממשלת רבין. היה עליה לשכנע את הציבור כי אוסלו היתה רק השם הפרטי של כיוון בלתי-נמנע, שבסופו עמדה עצמאות פלסטינית. אם לא היו קוראים לה אוסלו, היו קוראים לה שטוקהולם, או הלסינקי; ואם היא לא היתה באה אל העולם ב-1993, היא היתה באה שנתיים אחר-כך.

להשתנות, אמר מקמילן

אוסלו ייצגה הזדמנות יוצאת מגדר הרגיל להעניק גושפנקא אזורית ובין-לאומית לנוסחת חלוקה, שהיתה חדלה להיות מעשית 20 שנה אחר-כך. ישראל של רבין עשתה מה שהמיעוט הלבן בדרום-אפריקה, למשל, לא היה מסוגל לעשות כאשר ניתנה לו ההזדמנות להציל את עצמו, לפני 40 שנה.

זה היה בימים הראשונים של שחרור אפריקה השחורה מעול אירופה. דרום-אפריקה היתה אז חלק מחבר-העמים הבריטי. ראש ממשלת בריטניה, הרולד מקמילן, הופיע אז לפני הפרלמנט הלבן בקייפטאון, ונשא באוזני חבריו נאום מפורסם על "רוחות השינוי", הנושבות באפריקה. הוא קרא ללבנים להתחיל לסגל את עצמם לשינוי. הוא לא הכתיב להם נוסחת פתרון, ולא דרש מהם להתאבד. אבל הוא קרא להם לשקול טרנספורמציה. הלבנים הגיבו בזעם קדוש, פרשו מחבר-העמים הבריטי, הגביהו את חומות מצדה שלהם, והאריכו את קיום משטר האפליה הגזעית בשליש מאה. כשתמה הארכה הם מצאו את עצמם בידיים ריקות. אילו היו מוכנים להעניק לרוב השחור ויתורים גדולים ב-1960, אולי לא היו נאלצים להעניק להם הכול ב-1994.

יש לי ספק פרטי אם יצחק רבין ראה לנגד עיניו את דוגמת דרום-אפריקה, וניסה ללמוד את לקחי נאום מקמילן. אבל אוסלו ייצגה אצלו הכרה בכך שאחרי המלחמה הקרה, ואחרי פירוק ברית-המועצות, ואחרי מלחמת כוויית, העולם השתנה מעיקרו; ומדינה, שתפיסת הביטחון הלאומי שלה הותנתה בסטטוס-קוו העולמי שקדם ל-1991, נדרשה להתאים את עצמה למציאות. כאשר מדינות בנות 50 שנה, או אפילו 70 שנה, התמוטטו בזו אחר זו במזרח אירופה ובמרכזה, והנחות בלתי מעורערות על אופי הסדר הבין-לאומי עורערו כמעט כלאחר-יד, למנהיג פוליטי בעל אחריות לא נותרה ברירה אלא לקבל עליו סיכונים.

הפרדוקס המכאיב של תהליך אוסלו הוא שהתחלתו היתה הכרחית, אבל על כישלונו צריך להיגבות מחיר פוליטי הן מן המתחילים והן מן הממשיכים. סוף-סוף, מה זאת אומרת "לקבל סיכונים"? פירושו, להסתכן בכישלון. כאשר אנשים מקבלים עליהם סיכונים, הם מבינים אל-נכון שהם לא רק יזכו בפרס ההצלחה, אלא ייתבעו לשלם את מחיר הכישלון. אין זה עניין של ציניות לתבוע את ראשיהם הפוליטיים, אלא אדרבא, זה עניין של קבלת אחריות במבנה ארגוני רציונלי. אם הימור עולה יפה, המהמרים מתעשרים; אם הוא אינו עולה יפה, הם יורדים מנכסיהם.

רעש-האדמה - והמחט שלא זזה

משהו מטריד מאוד מתרחש עכשיו בשמאל הישראלי, בייחוד במפלגת העבודה. אדריכלי אוסלו מעמידים פנים שלא-קרה-שום-דבר. זאת אומרת, אם אוסלו לא עלתה יפה, אין זה אלא מפני שהפלסטינים עשו ככה וככה ב-1995, וביבי נתניהו עשה ככה וככה ב-1996, ואהוד ברק, ואריק שרון, ויאסר ערפאת עשו ככה וככה - אבל חוץ מזה אוסלו לא נכשלה, כי אילו היו נותנים לה צ'אנס אמיתי, היא היתה מצליחה, והם תמיד צדקו, והם עדיין צודקים.

מה פאתטי הוא החיזיון הזה בעיני משקיפים מן הצד, מה מכעיס בעיני אויבים, מה עצוב ומדאיג בעיני אוהבים. הכישלון של אוסלו לא היה מקרי, הוא היה תוצאה של הערכות שגויות על מניעי הפלסטינים ועל הדינמיקה של הסכסוך. כדי שאוסלו תצליח, היתה צריכה להתפתח דינמיקה של פיוס, אפילו עוד לפני שהוסדרו השאלות העיקריות. במובן הזה, הצדק היה עם שמעון פרס, שחיפש "מזרח תיכון חדש". בהיעדר "מזרח תיכון חדש" לא היה סיכוי לאוסלו.

עכשיו אנחנו יודעים, בחוכמה שלאחר מעשה, כי המזרח התיכון החדש היה משאלת-לב ואחיזת-עיניים. הציפייה למזרח תיכון חדש נבעה מן ההנחה המוטעית שרעשי-האדמה העולמיים של 1991, שהיטו באופן כל-כך דרמטי את המחט הישראלית, נקלטו גם בסיסמוגרף הערבי. את עצם ההנחה אי-אפשר לזקוף לחובת המניחים. סוף-סוף, היתה להם סיבה סבירה להניח שאיש לא יחמיץ את שינוי העולם, מפני שאיך אפשר. שמעון פרס החיל את אמות-המידה שלו ואת ציפיותיו הרציונליות על העולם הערבי. ואו-אז התברר שהעולם הערבי כל-כך מבוהל מפני השינוי, עד שהוא גמר אומר להעמיד פנים שלא היה שינוי, או שאין הוא נוגע לו.

יש סיפור אחד על היום, בדיוק לפני 12 שנה, בדצמבר 1989, שבו הופלה רודנותו הברוטלית של ניקולאה צ'אושסקו ברומניה. בבריסל היתה מכונסת אז הפגישה התקופתית של נציגי הקהילייה האירופית עם הליגה הערבית, כאשר הגיעה הידיעה על המהפכה הרומנית. זה היה חודש אחד אחרי מהפכות הקטיפה של צ'כוסלובקיה ושל מזרח גרמניה, ורוח עצומה של אופטימיות נשבה בכל אירופה. יושב-ראש הישיבה האירו-ערבית הודיע על המאורעות ברומניה, והמערב-אירופים קמו ממושביהם כאיש אחד, והריעו בהתלהבות. הערבים נשארו ישובים בכיסאותיהם בשתיקה קודרת. אירופים לא מעטים נדהמו, עד שנזכרו בהסבר: כל אורחיהם החזיקו בשלטון באמצעים דומים מאוד לאלה של צ'אושסקו.

גורלו של צ'אושסקו הילך אימים על כל אוטוקרט בעולם, ורוח השינוי התחילה לטלטל אפילו את אגוזי הקוקוס של אפריקה. בזמביה הרחוקה התמוטטה רודנות בת 30 שנה בקשר ישיר עם מה שקרה ברומניה. באותו הזמן התחיל גם המשבר עצום-הממדים בזאיר-קונגו, שהניב כעבור כמה שנים את הסכסוך הצבאי הגדול ביותר בתולדות אפריקה. משטרים צבאיים וחד-מפלגתיים קרסו בכל חלקי היבשת, אם כי לפעמים רק למראית-עין. האין זה מדהים להיווכח כי 12 שנה אחרי צ'אושסקו, ושבע שנים אחרי שהתחוורה במלוא עוצמתה מהפכת האינטרנט (זאת-אומרת, כאשר אפילו ביל גייטס חדל להכחיש אותה), דמוקרטיזציה בעולם הערבי מוגבלת, אם בכלל, לשוליים המרוחקים?

איך הצליחו 300 מיליון בני-אדם, בקירבה מיידית לאירופה, להישאר מחוץ למעגל השינוי - זה עניין המצריך דיון נפרד. כאן אנחנו עוסקים רק בתוצאות. השאלה אינה אפילו אם היה אפשר לחזות את הכישלון הקיבוצי המבעית הזה. סוף-סוף, כל משוואה מכילה נעלמים, ואם פוליטיקאים מתכוונים לרחוץ בניקיון-כפיהם כל אימת שהנעלמים האלה מתנהגים באופן לא-חזוי, פירושו שפוליטיקאים יוכלו להתחמק מכל אחריות.

מדריך ליונה יהירה

יוסי ביילין הוציא לאחרונה ספר, "מדריך ליונה פצועה", שהוא כתב-הגנה והתחמקות מאחריות. בנקודה אחת בספר הוא מצטט נאום תוכחה, שנשא באוזני שמעון פרס אחרי שהתקבלה ההחלטה במרכז מפלגת העבודה להצטרף לממשלת אריאל שרון. הוא מזכיר בו לפרס שסקרי דעת-קהל אינם חזות הכול. אז מה אם העם מתנגד לירידה מן הגולן? מקשה ביילין. ממתי חשובה דעת העם בשאלות כאלה? "מה היתה גדולתך כמנהיג?", הוא שואל את פרס, ומשיב, "אתה הלכת בעקבות בן-גוריון, שאמר: יש ציבור, תמיד צריך להתחשב בו, קודם-כול בבחירות ובתוצאות, אבל במדיניות - אף פעם לא לקבל את ההחלטות על-פי הציבור, אלא לנסות ולשכנע אותו".

אף פעם לא לקבל את ההחלטות על-פי הציבור.

אני מוכרח להודות שנשימתי נעצרה. הנה כי כן, מנהיג פוליטי חשוב בחברה דמוקרטית, שר משפטים לשעבר, מרצה לשעבר בחוג למדע המדינה, נוזף במפלגתו על ניסיונה המאוחר-מאוד להתחשב ברצון העם. אם למישהו נחוץ הסבר יותר תמציתי על סיבות כישלונה הפנומנלי של המפלגה הזו, המועמדת עכשיו להתכווץ לממדים של סיעה בינונית בכנסת, ספק אם מישהו היה יכול להעניק את ההסבר בדיוק יותר נמרץ.

כשלעצמי, אני תמכתי בתהליך אוסלו. אני חושב גם היום שהוא היה מחויב המציאות. אבל אני אינני עומד למשפט ציבורי, מפני שלא קיבלתי החלטות, ולא כפיתי החלטות. יוסי ביילין, לעומת זאת, עומד למשפט. הוא היה ראוי לכל הכתרים, אילו אוסלו עלתה יפה. הוא היה מועמד טבעי להיות מנהיג המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. אבל אוסלו לא עלתה יפה, ועכשיו דרכו הטבעית היחידה היא ביקורת עצמית נוקבת.

חטאו הכבד ביותר של יוסי ביילין אינו טעותו המדינית, ואינו הערכתו השגויה על פוטנציאל השינוי של העולם הערבי ושל הפוליטיקה הפלסטינית. חטאו הכבד ביותר הוא יהירותו. הפירוש שהוא מעניק למנהיגות בחברה דמוקרטית הוא בלתי נסבל, לא רק מפני שהוא מניב תבוסות אלקטורליות, אלא מפני שנודפים ממנו ניחוחות אליטיסטיים מסוכנים.

יצחק רבין היה גיבור דורנו, אבל לרוע המזל הוא היה שותף לפירוש היהיר הזה של מנהיגות בחברה דמוקרטית. ביקורת מעולם לא עוררה אצלו הרהור שני. אם היא הביאה אותו לשנות דרך, אין זה אלא מסיבות טקטיות. מבקריו היו "קשקשנים", או "פרופלורים". הוא לא ראה את עצמו מחויב לבקש את הסכמת העם, רק מפני שהוא לא עמד בהסכמה הקודמת, שעל יסודה נבחר. התוצאות הטרגיות באמת כנראה נחסכו ממנו. אין זה מן הנמנע שאלמלא נרצח, ואילו היה חוזר ומתמודד על ראשות הממשלה ב-1996, הוא היה נוחל תבוסה ממין זו שנחל נתניהו ב-1999. תבוסה כזאת היתה מביאה את אוסלו אל קצה כבר אז.

אהוד ברק לא למד שום דבר מניסיונו של רבין. הוא הקרין אותה יהירות, והונחה על-ידי אותו בוז כלפי ביקורת. גם הוא חרג באופן דרמטי מן ההסכמה שהעלתה אותו אל השלטון, ולא חשב שהוא זקוק לייפוי-כוח חדש. גם בעיניו, מנהיגות הגיעה אל שיאה כאשר המנהיג החשיב את הכרתו האסטרטגית יותר מאשר את רצון העם. אבל בעוד שלרבין היו כישרונות פוליטיים מסוימים (ובסיס פרלמנטרי הרבה יותר רחב), הנה לברק לא היה כל כישרון פוליטי, ויהירותו הגיעה אל שיאים כאלה, עד שלבשה ממדים של פארסה. הוא היה נפוליאון ויוליוס קיסר וצ'רצ'יל ודה-גול והגנרל המקסיקני קסטנייטה כרוכים יחדיו.

מרכז מפלגת העבודה עמד להתכנס ביום פרסום הרשימה הזו, 20 בדצמבר, כדי להאזין לדרישת יוסי ביילין, שהמפלגה תוציא את נציגיה מממשלת שרון. ייתכן שהמרכז צריך להיענות לדרישה הזו, כדי להתפנות לדיון בשאלה, החשובה ביותר לעתיד המפלגה ואולי גם לעתיד השלום: מה יכולה מפלגת העבודה לעשות כדי להבטיח שבראשה לא יתייצבו עוד אנשים, הסומכים על עליונותם האינטלקטואלית יותר ממה שהם סומכים על רצון העם; הסבורים שמנהיגות אמיתית כרוכה באי-אמת ובמניפולציה; המשוכנעים שבחירות הן אקט של האצלת סמכויות, כדי לעשות באמצעותן את ההיפך ממה שרצו הבוחרים.

כאשר תינתן ההזדמנות הבאה לעשות שלום, בנסיבות אחרות ובמידה הרבה יותר גדולה של פיכחון, מפלגת העבודה תצטרך לשכנע את העם, לא את עצמה, ולא את יוסי ביילין. אם הדרך המוליכה אל העתיד מחייבת את מפלגת העבודה להיות בלי יוסי ביילין, אין זו אלא תרומה צנועה לטובת נצח ישראל.ֲ