אגרות והיטלי פיתוח - מסע הייסורים של האזרח והיזם

לאחר שהוגבלו סמכויותיהן של הרשויות המקומיות להעלות ארנונה כאוות נפשן, פנו חלקן אל האגרות והיטלי הפיתוח. שם, באגרות והיטלים אלה, נמצאים אזרחים ויזמים, שהבירוקרטיה התישה אותם עד כדי כך, שבשלב קבלת ההיתר הם מוכנים לשלם כל מחיר בכדי לקבל את היתר הבנייה המיוחל.

בשלב בו מקבל האזרח/יזם היתר בנייה, מכוונים אל ראשו שני אקדחים לפחות: הראשון הוא הריבית שגובה הבנק שמימן את רכישת המקרקעין; השני - האגף ההנדסי ברשות המקומית, שלו יזדקק בהמשך. קשה להאמין שתחת איומים אלה יעז האזרח/יזם לאיזור אומץ ולכפור בחיוב שדורשת ממנו הרשות המקומית.

ידידנו היזם, המכונה גם "הקטר של המשק", יודע בשלב קבלת ההיתר, כי ייתכן שחייבו אותו בחיוב כפל, בתעריפים שגויים, בעבור עבודות שלא שבוצעו או לא יבוצעו לעולם לפי תחשיבים מנופחים בחוקי העזר, שאין בינם לבין הוצאות הפיתוח הכלל עירוני דבר וחצי דבר. אם ידידנו אמיץ דיו בכדי להסתכסך עם הרשות המקומית בדמי ימיו של פרויקט הנדל"ן שלו, רשות שצריכה לתת לו תעודת גמר וטופס 4 לאישור אכלוס, הוא ינסה את מפלטו האחרון בתחנות הצדק, שלא רק שהן טוחנות לאט, הן גם טוחנות לעתים ובשוגג את הצד הלא נכון.

כאן מחכה לגיבור סיפורינו האמיץ מלכודת של ממש, והיא פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 2425/99 י.ח ייזום והשקעות בע"מ נגד עיריית נס ציונה (להלן: "הלכת ייזום"). בהתאם להלכה זו, על האזרח/יזם לפצל את תביעותיו לכל הטריבונלים השיפוטיים והמעין שיפוטיים החלים על כל אחד מרכיבי החיוב. אכן, זהו העיקרון שקבע בית המשפט העליון, אלא שלעקרון זה נקבעו חריגים, שלא ברור מתי ועל מי הם יחולו, דבר אשר מעכיר את הערפל הסמיך ממילא סביב שאלת הסמכות העניינית. מכל מקום, לידידנו לא נותר אלא להמשיך במסעו המתיש ולהגיש ערר ביוב על היטלי הביוב, ואולי גם על אגרות הנחת צנרת המים - ראה: ת.א 3005/99 (מחוזי ת"א) מפעלי פלדה מזרחיים נגד עירית רמת גן, ערר לשר הפנים על אגרות חיבור המים והליך אזרחי או מינהלי בגין היטלי התיעול וסלילת הכבישים. חיוב אחד - שלושה הליכים!!! בשלב זה יתברר לאזרח/יזם, כי בוועדת הערר לענייני ביוב הוא נדרש לשלם אגרות פתיחת הליך, למרות שוועדת הערר אינה בית משפט ותקנות בית המשפט (אגרות) אינן חלות עליה. לאחר מכן יתברר, כי בוועדת הערר במחוז ת"א אין מוטב שמונה כדין, ואילו ועדת הערר בחיפה מנועה בינתיים מלהתכנס ולדון, משום שיו"ר הוועדה מונה לשופט מחוזי בפועל.

זמן קצר לאחר מכן, תגיש הרשות בקשה למחיקת הערר על הסף, בטענה שהערר לא הוגש תוך 30 ימים כמצוות החוק, זאת כמובן מבלי שתספר, כי בחיובים שהיא מוציאה אין הפרטים הנדרשים על מנת לבדוק את תקינותם במהירות, וגם לבקשות שהופנו אליה על מנת שתספק את המידע היא לא טרחה להשיב במועד, אם בכלל. בעניין זה נוסיף, כי גם אילו היתה הרשות נוהגת כשורה וממציאה את כל המידע, עדיין, ברוב המקרים, לא היה מספיק היזם/אזרח לבדוק כדבעי את החיוב ולהגיש את הערר בתוך 30 יום. בשלב זה מבין האזרח/יזם את אשר, בכל הכבוד הראוי, לא הבינו בבית המשפט העליון: הרשות המקומית אינה מנהלת מאבק עקרוני על סמכות עניינית, אלא היא מבקשת לקצץ את רגליו של האזרח/יזם ולהתיז את ראשו, רק כדי שיוכל להיכנס לוועדת הערר כנכה או כבר-מינן.

לאזרח/יזם אין גם תקווה, ואת האור בקצה המנהרה הוא אינו רואה, שכן בשנת 2004 - אחרי שבית המשפט העליון יבהיר, יתקן או ישנה את "הלכת ייזום" - הוא עשוי לעמוד כשבידיו החלטות של ועדת ערר ושל שר הפנים, אותן לא ניתן לגבות בהוצאה לפועל (כן, בימינו יש עדיין רשויות מקומיות שניתן להיפרע מהם רק באמצעות הליכי הוצאה לפועל...). לא נותר אלא לקוות, שבית המשפט העליון ישנה את "הלכת ייזום", שאם לא כן ימשיכו בתי המשפט, ועדות הערר ופקידי משרד הפנים להשחית אלפי שעות עבודה יקרות, בו בזמן שחלק מהרשויות המקומיות גובות כספים שלא כדין, חותרות תחת המדיניות הכלכלית של הממשלה ותכלית החקיקה, ואגב כך הן תוקעות את "הקטר של המשק" עמוק לתוך המיתון המתרגש עלינו.

הכותב הוא משפטן וכלכלן, מנהל חברת הס מס לייעוץ כלכלי והנדסי בתחום המיסוי המוניציפאלי.