"אני הקייס סטאדי"

מדובר בהימור. זה ארבעה חודשים רץ סרט ישראלי חדש, "ג'ירפות", בהקרנות טרום-בכורה. 11 אלף איש, כך אומר הבמאי-תסריטאי-מפיק צחי גראד, כבר צפו בו. לאורך כל התקופה הזאת זרעו האנשים של גראד את העיר בסמלי לוגו של הסרט - דמות של ילדה עם צמות, המעוצבת בתליונים, חולצות טי, וזרועה על כבישים ובתאי-דואר. שמועות מפה לאוזן שיפיצו רבבת הצופים ותמיכת המוצרים הנלווים יביאו, כך מקווה גראד, את מאה האלף, אולי 200 אלף הצופים, עם היציאה לקולנועים בסוף השבוע הבא.

מדובר בהימור, שכן עד היום איש לא מיתג כך סרט ישראלי. גראד, שלא הסתפק בפרסום השגרתי, הקדיש לשיווק סרטו יותר מ-100 אלף דולר, כשמינית מתקציבו הכולל. אם הסרט לא יביא קהל, כל יוצרי הקולנוע, מפיקים ומשווקים, יוכלו לחזור לנקודת-המוצא. קולנוע ישראלי לא הולך, למה לטרוח, הפוסטר הוא המסר. את "ג'ירפות" אפשר לשייך לז'אנר של סרטי המתח האורבניים. זהו פאזל מתוחכם המתפרס מבית-דירות תל-אביבי, כאשר שלוש צעירות יוצאות לכלי-רכב שבאים לאסוף אותן. שתיים מהן נכנסות למכוניות הלא-נכונות, והשלישית, אמנית הזויה שמפספסת את הדייט שלה, משוטטת ברחובות ומסתבכת בפרשיית שוד ורצח. שתי האחרות ייסחפו כמובן, למערבולת. גראד מוכר כשחקן. לאחרונה הוא השתתף בסרטים "מייד אין יזראל", "מארס טורקי", וזכור גם לבוש מגבת בפרק החלפת הזוגות מתוך "הבורגנים". הקול המאנפף-משהו, הדיבור המנותק, האירוני, בתפקידי הישראלי המעצבן, לא מכינים ליציאה שלו כבמאי-תסריטאי ב"ג'ירפות". בעבודה ראשונה כיוצר גראד מוכיח מיומנות גבוהה, ומפתיע בסרט דינמי ואיכותי. ארבעה חודשי הקרנות טרום-בכורה, זה לא מוגזם?

"חשבתי על שלושה חודשים. בגלל כל מיני סיבות זה התארך. המערכת שלי לא היתה משומנת, הטריילר, האתר, לא הספקתי. אתה רוצה לצאת עם הסרט שלך במקום אוורירי, לא עם 'הארי פוטר'. יצא גם 'חתונה מאוחרת', ואז בא מארק (מארק רוזנבאום, מפיק 'חתונה', ד' ש') ואמר, 'אל תצא בנובמבר, תתרחק ממני לפחות חודש'. יש להם כל-מיני דעות מיושנות בקולנוע הישראלי. קשר עם הקהל אין, אבל קונספטים ודעות יש".

גראד מודה שבנה על טקס האוסקרים. 14 מועמדויות היו ל"ג'ירפות". "חתונה מאוחרת", סיפור פשוט על משפחה גרוזינית, זכה בתשעה פרסים, "ג'ירפות" המתוחכם לא זכה אפילו בפסלון אחד. גראד: "הסטטיסטיקה היא שהסרט הזוכה מביא 200 אלף צופים. אחרי שהכריזו על פרס התסריט, כבר הבנתי לאן זה הולך. אבל דווקא בגלל שלא קיבלנו אף פרס, משכנו תשומת-לב. קיבלנו מאות תגובות, מה זה, איך זה יכול להיות. דיברו עלינו יותר ממה שהיו מדברים אם הייתי לוקח איזה שניים וחצי פרסים".

מנין הרעיון למתג את הסרט?

"הבחירה היתה לעשות סרט על שלוש בחורות. זה דבר שאני אוהב. סרטים כמו 'המכשפות מאיסטוויק', 'חנה ואחיותיה', 'תלמה ולואיז'. גם נשים וגם גברים אוהבים לראות סרטים כאלה. המיתוג, עטיפת המוצר, בא תוך כדי העשייה, בתנועה, לא באופן מסודר. צוות הארט ישב ביפו ועשה עבודות אמנות של הגיבורה. נדלקתי על הדמות של הילדה עם הצמה ואמרתי 'תחזקו את זה'. רציתי אפילו להמציא דמות לקראת יציאת הסרט, שהילדה תכתוב מכתבים לעיתונות, שתנקוט עמדה, אבל זה יצא בסוף במסגרת מצומצמת של מוצרים. אני מוכר את 'ג'ירפות' באמצעות קופסאות גפרורים. לא כתוב עליהן אפילו שם הסרט, שהבן-אדם שקונה יחשוב, אפילו יתעצבן קצת. אני מוכר אותן במחירי הפסד. אני מביא את הקופסאות מחו"ל, מדביק עליהן, זה עולה לי חצי שקל לקופסה, הפיצוציות קונות ממני בעשר אגורות. את יתר המוצרים אני מוכר במחירי עלות. יש הילדה על שרשרת, כמחזיר-אור או כמגנט, בחמישה שקלים. חברת דלק מתעניינת, אולי ימכרו את הילדה בתחנות. אני אציע להם 250 אלף כאלה, ואז אפשר יהיה למכור אותם בשני שקלים".

מוצרי "ג'ירפות" כוללים, איך לא, גם ג'ירפות. בסרט הם מופיעים כתכשיטים על צווארן של כמה מהדמויות, ומשמשים סוג של הסחה בעלילה. גראד עונד כעת בעצמו גרסת עץ על צווארו. הג'ירפה, לדבריו, עוצבה כאן, הייצור נעשה בהודו, ושלושת-אלפים חתיכות בדרך הנה לליל הבכורה.

לא היה נכון ללכת במיתוג בצורה מתוכננת מראש?

"מי יעשה לך את זה? אפשר לעניין את דלק, או חברות אופנה גדולות שילכו עם שלוש הבנות. אבל חוץ ממה שמקבלים מהקרן, קשה לגייס כסף פרטי לסרטים ישראליים. רק לבנות פרזנטציה זה עבודה. ונגיד שישראכרט היו הולכים איתי. מאה אלף דולר שותפות בהפצה. מה אני מבטיח להם? רק תדמית או חצי מיליון? ואיך הסרט יצליח להחזיר להם את הכסף אם קולנוע ישראלי לא הולך? כשאתה כבר מקבל תמיכה זה בנוסח 'טוב, בוא נעזור'".

איז'ו שני חתום איתך כמפיק.

"איז'ו הצטרף בסוף. היה חוסר הסכמה ביני ובין המפיקים יורם כסלו וחיים מקלברג, והחלטנו להיפרד. הקרן לעידוד, שנתנה לי 650 אלף דולר, התקשתה לקבל אותי כמפיק, למרות שבסופו של דבר גייסתי 40 אלף דולר בהשקעה פרטית, כדי לגמור את הסרט. איז'ו, שיש לו ניסיון גדול בקולנוע בארץ, נכנס כדי לתת עוגן לצד של ההפקה. זה היה ברמה של 'איז'ו, תחתום פה'". ואשתו, נורית שני, רכשה את הסרט להפצה.

"אף אחד לא קונה סרטים ישראליים להפצה. הרי אין פה בכלל תעשייה, אף אחד לא מחכה לסרט הישראלי הבא, וזו גם הסיבה לכך שהשיווק לא קיים. כל הנושא של בתי-הקולנוע עקום. זה לא ש-ג.ג באים ואומרים קח 100 אלף דולר או שנורית שני נותנת מקדמה. כשנמכר כרטיס של 'ג'ירפות', הם צריכים לתת לי 12-10 שקל, והם מפסידים עליי. כי את הסרט שהם מקרינים במסך לידי הם רכשו בחו"ל, ועליו הם לוקחים את כל הפדיון. כשאני על המסך, אני מתחרה בג'וליה רוברטס. אם להשוות את זה לתיאטרון, תאר לך שליד בית לסין היו מציגים גם את ברודוויי". ניסית למכור את הסרט בחו"ל?

"סתם ככה לבוא לפסטיבל קאן, להגיד שלום ולמלא טופס, זה לא עובד. עשיתי את זה. נסעתי לקאן עם הסרט, בלי מכתב המלצה, שרפתי אלפיים דולר, מילאתי טופס, ישבתי שם עשרה ימים. זה אקט נאיבי. הם מקבלים שם אלפי סרטים של חברות הפצה, דרך חברים. זה מאסה של אינטרסים. כיוון שהקולנוע האירופי תלוי בפסטיבלים, הכול שם פוליטיקה. איזה עניין יש למנהל פסטיבל קאן או ונציה או ברלין לגלות ב'ג'ירפות' או בקולנוע הישראלי בכלל? יש להם זווית-ראייה קולוניאלית. אם זה סרט איראני, הם חושבים שיראו רעלות, ומסרט ישראלי הם היו רוצים לראות ערבים ודתיים. ההצצה לתרבות אחרת זו בעיה בשבילי, כי אני רוצה לעשות קולנוע כמו דייוויד לינץ', כמו ספילברג וכמו האחים כהן".

גראד אופטימי לקראת הבכורה. תגובות הקהל עד כה טובות מאוד, חלק מהן משדרות לו שהסרט יוצא-דופן, חוץ-ממסדי. "מישהו שאל אותי אם לא שרפתי את כל הקהל שלי בהקרנות טרום-בכורה. אומרים לי שאני הקייס סטאדי, שכל התעשייה מחכה לראות מה יקרה עם הסרט".