דיירות מוגנת - תום הלב

המערערים הינם בעלים של דירות, שבאחת מהן מתגורר מאז שנת 62' משיב 1, שהינו דייר מוגן בדירה. תחילה גרו עימו אשתו ובתו, היא המשיבה 2. בשנת 93' נפטרה האשה. הבת (משיבה 2) נישאה בשנת 92' ועזבה את הדירה. נישואיה נמשכו שנתיים וחצי, ולטענתה היא חזרה לגור בדירה לסירוגין. בסוף שנת 96' מכרה הבת את דירתה שלה, לטענתה עקב חובות שהעיקו עליה, ובחודש ינואר 97' נכנסה לגור בדירת אביה. הבת הינה נכה המתקיימת מקצבת בטוח לאומי, ואביה נזקק לסיעוד וסיוע יומיומיים.

המערערים תבעו את פינוי הבת מהדירה.

בית משפט השלום (השופט סולברג) דחה את התביעה.

בית המשפט קבע שמטרתה העיקרית של הבת היתה לזכות בדיירות המוגנת בדירה, מכוח הוראת סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, בעקבות יעוץ משפטי שניתן לה. ובכל זאת, קבע השופט סולברג, בכך אין לראות משום התנהגות חסרת תום לב מצד הבת.

נזכיר - בפס"ד רינדר, שניתן לפני עת לא ארוכה (ע"א 4100/97, פ"ד נ"ב(4), 580), נחלקו שופטי בית המשפט העליון בשאלת יישומו של סעיף 20 לחוק. דעת הרוב קבעה, שקרובי משפחה הנופלים בגדר הסעיף רשאים להתגורר בדירה במהלך חיי הדייר המוגן, ולא חלה עליהם הוראת חוזה האוסרת על הדייר המוגן לשתף אחר בשימוש בדירה; שאם לא כן, יתרוקן סעיף 20 לחוק מתוכן. דעת הרוב הוסיפה וקבעה שהרציונל חל גם על בן בגיר שעזב את הבית והקים מסגרת עצמאית, ולאחר מכן שב לדירת ההורה.

יחד עם זאת, שופטי הרוב ציינו שהגנת סעיף 20 לחוק מותנית בכל מקרה בתום ליבו של בן המשפחה המצטרף לדירה.

גם בערעור הנדון נחלקו השופטים בדיעותיהם. דעת הרוב קיבלה את הערעור, בקובעה ש"תום לב שכזה לא יכול שיתקיים במקום שבו מדובר בבן משפחה מבוגר שכבר ניתק מהתא המשפחתי, בנה לעצמו חיים עצמאיים מחוץ לבית הוריו בדירה משלו, המבקש לחזור לבית הוריו. וזה, כאשר מטרתו העיקרית איננה לשמר את התא המשפחתי תוך קיום חיי משפחה ושותפים ומתן עזרה וסיעוד לאב, כפי שהצהירו המשיבים, אלא כדי לזכות בהגנת הדייר".

הבת ואביה ביצעו מהלך מתוכנן מראש, ו"אם זה איננו חוסר תום (לב) בהקשר שלפנינו, לא ידענו חוסר תום לב מהו", קבעו שופטי הרוב.

שופטת המיעוט, מרים מזרחי, סברה שיש לשים את הדגש על השאלה, האם שיבת הבן או הבת לבית הוריו היתה טבעית בנסיבות המקרה. אכן, בית משפט השלום קבע ש"עיקר מגמתה" של הבת לא היתה לסעוד את אביה, ואולם "לא יהא מקרה אחד שבו ניתן יהיה 'לנקות' את ילדו של הדייר החוזר לבית הוריו ואשר אין לו דירה משלו, מהמחשבה הקוסמת לזכות בסופו של דבר בהגנה זו".

כאשר נסיבות החזרה לבית ההורה מעידות על פעולה משפטית מלאכותית ובלתי הכרחית - תתבקש קביעה בדבר חוסר תום לב; כאשר החזרה נובעת ממצוקה אמיתית של הבן/ הבת - הקליטה שלו בבית הוריו הינה טבעית, והיא נכנסת לגדר הצפיה של הצדדים להסכם השכירות. נושא אחרון זה לא נשלל מפורשות ע"י בית משפט השלום.

(ע"א מחוזי י"ם 1589/00 מרקוביץ ואח' נ. בן דוד ואח', פס"ד מיום . השופטים יהונתן עדיאל, א"צ בן זימרה ומרים מזרחי. בשם המערערים עו"ד עובדיה גבאי, בשם המשיבים עו"ד ברוך גבעתי)