בעל דירה העושה שימוש מעל הסביר ברכוש המשותף - עשוי להתחייב בתשלום דמי שימוש ראויים ליתר בעלי הדירות

עו"ד מקס הולצמן הגיש תביעה כספית בגין שימוש שלא כדין, לטענתו, שעושים הנתבעים, בני משפחת מזרחי, ברכוש המשותף בבניין. הבניין מצוי בשכונת הדר יוסף, בצפון ת"א. הולצמן הינו הבעלים של 2 דירות חדר, ואליהן צמוד החלק היחסי (רבע) שברכוש המשותף. משפחת מזרחי רכשה יחידה למגורים באותו הבניין.

מאז כניסת משפחת מזרחי לנכס, בשנת 1990, הם הפעילו בדירה עסקים שונים, ללא רשיון עסק, וביניהם חנות ירקות, מוסך לתיקון רכבים, חנות פרחים, חנות לממכר אביזרי רכב ומכבסה. לפחות במשך 3 שנים, עשתה המשפחה שימוש ברכוש המשותף של הבניין לצורך עסקיה, ללא הסכמתו של הולצמן.

בנובמבר 1992 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו התחייבה משפחת מזרחי לפנות את כל הציוד והמתקנים מהרכוש המשותף, למעט קרוואן נייד לאחסון בלבד, וכן הורשה להם למכור פרחים בימי שישי. הולצמן טוען כי מזרחי הפרו את הסכם הפשרה, ותבע פיצוי כספי מביהמ"ש.

עיקר טיעונה של משפחת מזרחי הוא, כי הסכסוך כולו הינו תולדה של סכסוך בין הצדדים בכל הנוגע לחלקם במכירת הבית כולו לקבלן, ע"מ שיהרוס אותו ויבנה בניין חדש תחתיו, בהתאם לתוכניות שאושרו ע"י העירייה. בדרך זו, טענתם, רוצה הולצמן למרר את חייהם. הם הכחישו טענות כי הם מונעים מהולצמן שימוש ברכוש המשותף, כגון לצורך חניית רכבו.

שופטת בימ"ש השלום, ח. וינבאום-וולצקי, דנה בשתי שאלות: האחת - האם אכן עשו הנתבעים שימוש שלא כדין בחצר, והפרו את הסכם הפשרה; השנייה - במידה וכן - מהו הסעד המגיע לתובע בשל כך.

השופטת פסקה, לאחר ששמעה מספר עדויות, בהן של שכנים, ולאחר שביקרה בנכס בעצמה, כי אכן נעשה שימוש בחצר מעבר לשימוש שהותר בהסכם הפשרה, וזאת ללא רשותו של הולצמן ותוך מניעה ממנו לעשות שימוש בחצר בשעה שביקש לעשות כן.

באשר לסעד נקבע, כי הזכות לקבלת דמי שימוש ראויים, כפי שתובע הולצמן, קמה קודם כל מכוח עקרונות עשיית עושר ולא במשפט, כפי שנעשה במקרה הזה. באשר לגובה דמי השימוש הראויים, אומצה חוות דעתו של שמאי מטעמו של הולצמן, אשר באומדנו הביא בחשבון אומדן דמי שכירות חופשיים וראויים עבור הזכות להשתמש בשטחים שנתפסו ע"י הנתבעים. השמאי קבע דמי שימוש של 1,400 דולר לחודש, נכון ל-1996. משפחת מזרחי לא הציגה חוות דעת נגדית, או דרך אחרת לעריכת החישוב, ולכן קיבלה השופטת את חו"ד השמאי כסבירה.

השופטת וינבאום וולצקי פסקה, כי מאחר ולהולצמן רבע מהרכוש המשותף, הוא זכאי לרבע מסכום של 1,400 דולר לחודש, וממנו יש להפחית שוב 25%, בשל הסכמתו בהסכם הפשרה לוויתור על מקצת מדמי השימוש הראויים, כך שבסך הכל נפסקו לו פיצויים בשיעור 262.5 דולר כפול 48 חודשים - התקופה שבין הסכם הפשרה (נובמבר 1992) לבין מועד הגשת התביעה (אוקטובר 1996), שהם 12,600 דולר. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית, עד ינואר 2002 - מועד מתן פסק הדין. (א 76607/96).