גם בגיל 80, כשאחריו כמעט 60 שנות יהלומים, מהן 30 שנה כנשיא הבורסה הישראלית ליהלומים, לאחר שהיה הנשיא העולמי של בורסות היהלומים וזכה באות-כבוד ממלך בלגיה על תרומתו לשיקום הענף במדינתו, משה שניצר מתרגש כמו ילד כשהוא רואה יהלום. "אני אראה לך אבן שקיבלנו עכשיו, שאני משתגע אחריה", הוא מתרומם בנחישות ורץ למשרדו, להציג בגאווה של הורה את התכשיט החדש שייצר.
לעיניים לא מיומנות, זה נראה כמו לב תלת-ממדי, שכל אחת מצלעותיו המרובות קורנת בגוון אחר של הקשת. שניצר, בעיניים קורנות לא פחות, מסובב את האבן כדי שגם הדיוטה כמותי תיטיב להעריך אותה. "ראיתי אותה כשהיא היתה חומר גלם", הוא מספר, "אבל עד הרגע האחרון אי-אפשר לדעת איזה צבע יצא ממנה. ובסוף יצא הצבע הגבוה ביותר ביהלומים. מזה אני נהנה".
עוד דבר ששניצר גאה להציג הוא המודל התלת-ממדי של מתחם הבורסה ברמת-גן, שאותו קיבל לפני כמה שבועות לכבוד יום הולדתו ה-80 - שבו גם קראו למתחם על שמו.
שימח אותך שהחליטו לקרוא את מתחם הבורסה על שמך?
"בוודאי, איך אפשר לא לשמוח? אבל יותר מששמחתי מההחלטה לקרוא על שמי, שמחתי בחגיגה עצמה. כשאתה רואה את האולם מפוצץ, שהמון אנשים לא יכלו להיכנס, ואתה רואה את הפרגון של כל האנשים שבאים ואומרים, 'מגיע לו, מגיע לו', זה נותן נחת. כשאני רואה שאנשים שהיו איתי, וגם הצעירים, חושבים שמגיע לי, זו שמחה בשבילי, היתה לי סטיספקציה. לא הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת. בכל-זאת ידעו להעריך את זה, וזה מה שמשמח אותי".
"משה, אני שולח לך אורח"
60 שנות היהלומים של שניצר החלו במקרה, והמקריות הזו, כמו חבר נאמן, ליוותה אותו לאורך כל הדרך. כך היה, למשל, כשדרינק של לילה בבר בפיגאל הוביל בסופו של דבר למפגש עם הארי אופנהיימר, שהיה אז האיש החזק של דה-בירס, בתקופה שבה סינדיקט היהלומים הענק שלט ביותר מ-80% מהשוק, ובלעדיו כמעט לא ניתן היה לעשות עסקים בתחום.
"יום אחד הייתי בפריס עם חבר, והוא אומר לי בוא נלך לפיגאל", שניצר מספר ואינו מצליח שלא לצחוק. "הוא הכניס אותי לאיזה בר בפיגאל, ובסך-הכול היינו שם שלושה אנשים: הוא מימיני, אני, ועוד אדם לשמאלי. שניהם שתיינים, שתו עשר כוסות, ואני לא. שתיתי כוס אחת וגם ככה הסתובב לי הראש. אחרי זמן-מה באות בחורות ומושכות את זה משמאלי לאיזה חדר. לפני שהוא הולך, הוא נותן לי כרטיס-ביקור ואומר לי, מחר אתה מוזמן אצלי ללאנץ'. לא שמתי לב, והלכתי הביתה. אבל יש לי הרגל, לפני השינה אני מוציא הכול מהכיסים ושם על השולחן. למחרת בבוקר אני מסתכל על השולחן ורואה כרטיס-ביקור: ברון אדמונד רוטשילד. והיה לו 10% בדה-בירס.
"אחרי שלושת-רבעי שנה אני מקבל טלפון בשלוש בלילה. על הקו הברון רוטשילד, והוא אומר לי: משה, אני שולח לך אורח, הוא יהיה אורח בלעדי שלך. מי זה האורח? הארי אופנהיימר. הוא באמת היה אורח פרטי שלי, רצה לראות את הארץ, ולא רצה לראות יהלומנים ושום דבר שקשור למקצוע.
"במסיבה כמו שעשינו לכבודו, בדרך-כלל נותנים איזושהי מתנה. אבל מה אפשר לתת מתנה לאחד כזה כמו הארי אופנהיימר, שהוא העשיר ביותר בעולם? מה 'קאקרים' ישראלים, תסלחי לי, יכולים לתת לו? שברתי את הראש מה אפשר לקנות לו, עד שמצאתי איזה תנ"ך תימני יפהפה. במסיבה הגשתי לו את המתנה, ופתאום אני רואה שהוא בוכה. היתה לו בר-מצווה יהודית, ואחר-כך, אחרי שאמא שלו מתה, אבא שלו התחתן פעם שנייה והוא הפך קתולי. כשהוא ראה את התנ"ך, הוא נזכר".
השביתה הראשונה והאחרונה
אבל עד שהגיע במקרה לרוטשילד ולאופנהיימר - שנפטר בשנה שחלפה - שניצר טיפס לאט-לאט במדרגות תעשיית היהלומים. חלק מהן הוא אף היה צריך לבנות בעצמו, והוא זוכר עד היום כמעט כל שלב.
כבן למשפחה בורגנית, שניצר למד פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה. אחיו היה רופא, והציפיות היו שיילך בדרך דומה. "זה היה ב-1942", משחזר שניצר. "סיימתי את הלימודים באוניברסיטה, ובאותו זמן היו המון פרופסורים ודוקטורים שהגיעו מגרמניה ומכרו נקניקיות ברחוב או צחצחו נעליים. אז אבי המנוח אמר, 'מה יצא לך מכל ההיסטוריה-פילוסופיה הזאת? ממה תחיה? מה יצא ממך?'.
"לאבי היה איזה מכר ביהלומים שהסכים לקחת אותי. בשביל אמא שלי זכרונה לברכה זה היה תשעה באב. לא היינו עשירים, אבל היינו משפחה כזאת בורגנית, עם בן אחד רופא, ופתאום היא רואה את הבן השני שלה הולך עם אוברול עם גריז. זה היה בשבילה מהפכה.
"הייתי מנסר יהלומים, אבל אבי עשה הסכם עם בעל המנסרה, שהוא ילמד אותי את חומר הגלם. הייתי בא אליו כל יום אחרי העבודה ולומד אצלו. אחרי 1944 הפכתי להיות מנהל-עבודה אצלו, ולמעשה איש ימינו, וקיבלתי משכורת פנטסטית. אבל הייתי גם יו"ר של כל המנהלים והפקידים בתעשייה, ובמפעלים אחרים התלוננו שלא נותנים משכורת מתאימה, ורצו שביתה. אז אני הנהגתי את השביתה, השביתה הראשונה והאחרונה שהיתה בתעשיית היהלומים, שלקחה בערך חודש.
"ב-1946 פיטרו אותי. לא רק אותי, את כולם. זו היתה תקופה שהתעשייה היתה בידיים של אנשי כסף, לא יהלומנים. בזמן המלחמה (מלחמת העולם), כשישראל היתה היחידה שעיבדה יהלומים, הם הרוויחו מצוין. אבל אחרי המלחמה, כשבלגיה התחילה לעלות, הם איבדו 50%, ואז כולם בתעשייה כאן פוטרו. לא יכלו יותר להחזיק מעמד. היו לי 300 דולר שחסכתי, ומחוסר ברירה לקחתי שני פועלים והתחלתי לייצר".
כך התחיל משה שניצר לגלגל את החברה, אשר לימים תהפוך לאחת מחברות היהלומים הגדולות בשוק, שניצר ושות'. הוא קנה חומר גלם זול ("בשביל יהלומים קטנים, כמו שהיום מעבדים בהודו, לא היו צריכים הרבה כסף"), בלילה עיבד אותו וביום מכר יהלומים. בדרך דומה, צמח במקביל לשניצר הדור הצעיר של יהלומנים "בעלי מקצוע", כמו שהוא מכנה אותם, לא בעלי ממון שבעבורם הענף הוא השקעה.
"אחרי מלחמת 48' התארגנו כמה אנשים והחלטנו שצריך לעשות בורסה, כדי לקנות ולמכור. היינו מוכרים אז אחד לשני, לא היו יצואנים. אז פתחנו בורסה בקפה צוקרמן, אלנבי פינת שדרות רוטשילד, אני לא יודע אם הוא קיים עוד.
"אנשים באו לשם גם בשביל לשתות קפה, ואחרי כמה זמן היה לנו צר, אז עברנו לקפה פלטין בנחלת בנימין, שם היה קפה גדול. לשם היינו באים עם המאזניים ועושים מסחר. באותו זמן היתה קיימת גם בורסה ותיקה באחוזת-בית 6, של אנשי הממון שבנו את התעשייה, אבל לא עשו שם עסקים. עשינו משא-ומתן, ומיזגנו את שתי הבורסות".
בשלב הבא היה צורך למצוא לבורסה מקום של קבע, שבו היא תוכל להתפתח. שניצר ניהל תחילה משא-ומתן עם יהושע רבינוביץ', ראש העיר תל-אביב אז, והכוונה היתה להקים את הבורסה במקום שבו עומד כיום בית ציוני אמריקה. בסופו של דבר, מועצת העיר לא אישרה את ההצעה. "למזלנו, הם לא הסכימו", אומר שניצר. "תארי לעצמך, מה היינו עושים עם בניין 4-3 קומות, מה היינו יכולים לפתח?
"אז התחלנו לנהל משא-ומתן עם קריניצי (אברהם קריניצי, ראש עיריית רמת-גן אז, ק' צ'), שאמר: ילדים, קחו מה שאתם רוצים, תבנו לאיזה גובה שאתם רוצים, אל תשלמו לי מסים חמש שנים, תעשו מה שאתם רוצים, רק תיכנסו. וכך היה. צריך לזכור שבמקום הזה ממש לא היה כלום. זו היתה שממה, חוץ מבריכת גלי-גיל וכמה גראז'ים. היינו הבניין היחיד פה".
כיום עומדים במתחם ארבעה בניינים, כולם מאוכלסים עד אפס מקום, ושניצר מעריך שאם יבנו בניין חמישי, גם הוא יתמלא במהירות. אבל את הבניין הראשון, בניין שמשון, בנו חברי הבורסה בעצמם. את הבניין השני, בניין מכבי, שהוקם מעבר לכביש, קנו מהיזם הפרסי אלקניין. "משפחה פרסית ותיקה", מדגיש שניצר את ההברה הראשונה במילה "פרסית", ונותן לה הרבה כבוד. "הוא רצה לעשות בית-מלון כאן. אז פנחס ספיר (שר התעשייה אז), שהייתי מאוד מיודד איתו, טילפן אליי ואמר לי, תשמע משה, הפרסים הולכים ממילא לעשות כאן בניין שאני יודע שלא יכול להצליח. יש עכשיו עלייה גדולה פרסית, אם הם יראו שמישהו מרוויח כאן, הם מיד ירוצו. תעשה איתו משא-ומתן כזה שיהיה לו כדאי, כדי שהפרסים העשירים יבואו לארץ. וכך עשיתי".
הסינים עוד יקנו יהלומים
אחת המטלות של נשיא בורסה של ענף צעיר-יחסית היתה לפתח את היצוא. "ראיתי שאם לא יהיה יצוא עולמי ישיר, לא נוכל לעשות עסקים ולא תהיה התפתחות", הוא משחזר. "במשך 30 שנה, לפחות מחצית מהשנה הייתי בחו"ל. חיפשתי שווקים בכל העולם - מזרח-רחוק, אמריקה, אירופה. אני מתאר לעצמי שאנשים אחרים עשו אותו דבר. אחר-כך היתה תוצרת טובה, ואז ידעו בכל העולם שיהלום ישראלי זה טוב".
אחד ההישגים שרשומים על שמו של שניצר הוא שכנוע ממשלת יפן לפתוח את השוק היפני ליהלומים, ולהתיר ייבוא יהלומים למדינה. "היה איסור לייבא יהלומים ליפן, המיסוי היה משהו כמו 40%, והכול הלך שם על הברחות. נסעתי ליפן והתחלתי להיפגש עם פקידים מלמטה - אני לא אוהב לעבוד מלמעלה למטה, כי זה לא עושה שום דבר - והתחלתי להסביר להם שהם רק מפסידים, משום שהם מזמינים הברחות יהלומים ולא מקבלים מזה מיסוי. תהיו כמו אמריקה, אמרתי להם, כמו אירופה. אז הם התחילו להוריד את המס, בהתחלה ל-20%, ועד שהגעתי לנקודה שהורידו את זה ל-5%".
ועכשיו, כשהיפנים כבר היו מוכנים להכניס יהלומים, שניצר היה צריך למצוא עם מי לעבוד. וגם פה שיחק לו ידידו הטוב - המקרה. "באחת הטיסות, לקראת פגישה שהיתה לי בהונג-קונג, המטוס היה מלא ונשאר מקום אחד במחלקה ראשונה. בשבילי, מחלקה ראשונה זה כמו להיות אסטרונאוט. אבל אין ברירה, אז ישבתי. לידי ישב אדם כל-כך שמן, שהוא היה צריך שני מקומות במחלקה ראשונה, ואני יושב בצד שני. מתחילים לדבר, ומסתבר שהוא מייצר שעונים, ושיש לו ביפן עסק לשעונים. הוא אמר לי, אתה יודע מה, בוא איתי ליפן, אולי אנחנו ננסה להכניס את היהלומים לשם. ובאמת נסענו יחד ליפן, לעסק שלו, והתחלנו לקבל רשיונות לכמויות קטנות של ייבוא. הכול מקריות".
מה שפחות מקרי הוא המאמץ הרב שהשקיעו שניצר ומשפחת אייזנברג בייזום הקמת בורסה ליהלומים בשנחאי, סין. היוזמה הזו התגלגלה שנים רבות על מפתן הממשל הסיני, שידוע בבירוקרטיה מורכבת מאוד, ונעצרה בחסם המס, 32%, שהפך את העסק לבלתי-כדאי. כעת, על רקע הצטרפותה של סין לארגון הסחר העולמי, היא מתחילה להוריד מכסים ולפתוח את שעריה. לאחר שהמס על ייבוא יהלומים ירד ל-17%, נחנכה לפני כשנה הבורסה, ושניצר מאמין שהמס על יהלומים עוד לא ראה את הרצפה. בדיוק כמו ביפן.
מה החלק שלך בבורסה בשנחאי?
"אה, זה רק תארים. עד עכשיו זה היה רק פתיחה כזאת, ועכשיו אנחנו פותחים משרד שם".
שוד, דקירה וחטיפה
שניצר חתום גם על ההסדר הנדיר, שלא לומר מנקר-העיניים, של ענף היהלומים הישראלי, שלפיו משלמים היהלומנים מס בשיעור 1.25% על המחזור, ולא מס על הרווחים. כשהוא משחזר את המהלכים שהובילו להסדר הקיים, זה אפילו נשמע כאילו אנשי היהלומים באו לקראת הממשלה בעניין המס.
"היתה תקופה ארוכה שלא ניהלנו חשבונות", אומר שניצר, "ואז התחיל עליהום: מה זה, משתמטים ממס. בסופו של דבר הכניסו ספרים, ואני הבאתי לכך שהם יתנהלו בדולרים. זו היתה אז התקופה של הלירות, והיתה אינפלציה כל הזמן, וזה היה בלתי-אפשרי לנהל ככה ספרים.
"הגענו להבנות עם הממשלה (בתקופה שבה כיהן שמחה ארליך כשר האוצר, ק' צ') איך לסדר את הספרים, ואחרי שעברו שנה או שנתיים, והם ראו שההכנסות הן הרבה פחות ממה שחשבו, ביוזמה של הממשלה, לא שלנו, סיכמנו שנעשה פיקס לעניין הזה לפי מחזור. אנחנו משלמים מסים לפי מחזור, אחוז ורבע, ויש גם מינימום. גם אם השנה הזו היתה הכי רעה, אנחנו נשלם מסים על ההפסדים, משום שעשינו שלטוב ולרע, אנחנו משלמים אותו דבר על המחזור".
אבל מאחורי העושר והזוהר של עולם היהלומים מסתתרים גם הרבה עבודה שחורה, מלטשות מיוזעות, מאבקים על חומרי גלם, וכמובן - שוד יהלומים.
שניצר חווה כמה כאלה, האחרון שבהם התרחש רק לפני שמונה ימים, ביום רביעי שעבר, כאשר שלושה רעולי-פנים פרצו למלטשה שנמצאת ברחוב אליאב ברמת-גן ושדדו יהלומים בשווי חצי מיליון דולר. ארבעת העובדים שהיו בזמן השוד במלטשה, השייכת למשפחת שניצר, נפצעו באורח קל, והשודדים נמלטו מהמקום במכונית שהמתינה להם.
שניצר אינו מופתע. לדבריו, המלטשה היתה מאובטחת מעל המקובל, ובלי לספק פרטים מיותרים הוא רומז שזה מה שאיפשר את תפיסת אחד החשודים בביצוע השוד כבר למחרת היום.
אבל לפני עשר שנים זה יכול היה להיגמר אחרת, כאשר אלמוני דקר את שניצר בעת ששהה בבית-מלון באנטוורפן, בלגיה. "הייתי ב'וויקאנד' עם חבר באנטוורפן", הוא מספר. "באחת-עשרה בלילה הוא הביא אותי חזרה למלון. נכנסתי למעלית, ובפנים היה אדם שבא מלמטה. האדם הזה, פתאום ראיתי שמשהו נורא משונה בו, יש לו שערות יוצאות, כאלה משונות, ומבט כזה מיוחד בעיניים. לא שמתי לב. בקומה ארבע יצאתי, הלכתי לחדר שלי, והוא נשאר במעלית.
"פתאום אני שומע רעש מאחוריי, ואני רואה את הבחור הזה. הוא אומר לי, 'לוקינג א וומן, וומן'. ראיתי שהוא מסומם, העיניים שלו היו אדומות. לא עניתי לו. הלכתי לחדר שלי, ואיך שאני עם המפתח בדלת, הוא עם שני סכינים דוקר אותי משני הצדדים של הבטן. שבע דקירות.
"היה שקט, ולא היה אף אחד במסדרון. אני לא יודע איך אלוהים נתן לי את הכוח, אבל ראיתי שהוא השאיר פתוח את המעלית, ואיך שאני, עם דם, אני רץ אחריו, אבל הוא לא ירד במעלית. אז ירדתי למטה ללובי, ומה שהספקתי זה לתת שני מספרי טלפון, אחד של אשתי ואחד של חבר שלי, והתעלפתי. לקחו אותי לבית-חולים ועשו לי ניתוח מיד באותו לילה".
הוא נתפס?
"לא תפסו אותו, ובגלל זה המשטרה שמה המון שוטרים ליד המיטה שלי. פחדו שהיות ואני אזכור אותו כל החיים, הוא ירצה לגמור את העבודה שלו. אחרי עשרה ימים נסעתי הביתה, ומאז לא חזרתי לבלגיה".
ובגלל זה את אות-הכבוד מהמלך הבלגי קיבלתי בארץ ולא שם?
"לא, לא. אם היו אומרים לי לנסוע לבלגיה, הייתי נוסע".
מקרה מצער אחר התרחש לפני שבע שנים, כאשר נכדתו קרן, אז חיילת, נחטפה למשך מעט יותר מיממה, והחוטפים ניסו לסחוט מהמשפחה כסף בתמורה לשחרורה. שניצר שהה אז באוסטריה ושמע על החטיפה רק לאחר שקרן שוחררה, וכיום הוא אינו מוכן לעסוק בסיפור הזה, שמעלה אצלו רק זיכרונות רעים.
"פרס היה בשוק"
אחת הסערות הבודדות שחולל שניצר - שיודע היטב ששקט הוא המתכון הטוב ביותר לפריחת עסקי היהלומים - היתה ערב הבחירות ב-1999, כאשר המתמודד יצחק מרדכי הגיע למפגש עם חברי הבורסה. שניצר, אז יו"ר מכון היהלומים וכבר לא נשיא הבורסה, מתח ביקורת על כך שמרדכי כינה את בנימין נתניהו "שקרן" בעימות הטלוויזיוני ביניהם, שנערך כמה ימים קודם- לכן.
ככלל, שניצר מזוהה עם הליכוד, אף שלמעט האינסידנט הזה, הקפיד תמיד להיות מיודד עם כל הפוליטיקאים, מכל המפלגות. "למרות שיש לי השקפות פוליטיות משלי, תמיד חשבתי שהבורסה היא מוסד ציבורי ולא עסק מפלגתי", הוא אומר.
תרמת לפוליטיקאים?
"אני זוכר כמו היום את הבחירות של שנות ה-80, שמיר מול פרס. כמובן שקראו אותי מהליכוד ואמרו לי כמה אתה נותן. זה לא היה כמו היום, שאסור לתת כסף. אז אמרתי לשמיר אני אתן לך 120 אלף. עברו שבועיים ופרס קורא אותי למפלגה. אמר לי, תראה, אני יודע שאתה לא משלנו, אבל אתה יודע, בכל-זאת, מה אתה מוכן. אמרתי לו 120. הוא היה בשוק", שניצר צוחק, "הוא אמר לי, משה, מה אתה אומר? אמרתי לו, זו תעשייה, זה לא מפלגה. מאז אנחנו ידידים בלתי-רגילים טובים.
"אני תמיד תמיד הייתי בשני הצדדים כנשיא בורסה. בכלל, אני מאוד מאמין בקשרים אישיים. כשאנחנו התחלנו לבנות את הענף, הדור שלי היה בשלטון, וכשאתה מכיר מישהו אישית, באופן טבעי אתה מאמין לו יותר, והוא כבר מכיר אותך, הוא יודע מי אתה. זה עזר לי מאוד. יש אחד מפורסם מאוד מאוד, שאני לא רוצה להגיד, שישבנו בבית-ספר אחד ליד השני. אז הוא לא יאמין לי? הוא מכיר אותי ואני מאמין לו".
עוד אחד ששניצר ישב לידו בבית-הספר הוא ארנסט יפת, לשעבר המנכ"ל עתיר-העוצמה של בנק לאומי, הזכור גם מפרשת הבנקאים. שניצר היה מבין מלוויו בלוויה, במעמד שבו אמר עו"ד יגאל ארנון, סנגורו של יפת במשפט הבנקאים: "מי שאינו חבר, אינו נמצא כאן".
"הוא היה חבר מאוד טוב שלי", אומר שניצר. "למדנו ביחד בתלפיות, הוא ישב על ידי והיה גאון במתמטיקה. אני הייתי קצת יותר חלש, לא מהגאונים. הייתי מעתיק ממנו את הבחינות, הייתי מקבל ציון יותר גבוה, והוא היה משתגע. המשכתי כך, עד שיום אחד קיבלתי הערה: עיין יותר טוב בבחינה של ארנסט יפת".
"מה שאדם יכול לקבל, קיבלתי"
שניצר שימש 30 שנה בתפקיד נשיא בורסת היהלומים, בחלקן שימש גם כנשיא העולמי של הפדרציה הבין-לאומית של בורסות היהלומים. הוא גם משלים כיום 20 שנה בתפקיד יו"ר מכון היהלומים - תפקיד שבו הוא עדיין מכהן. בנו, שמואל שניצר, מכהן זו השנה הרביעית בתפקיד נשיא בורסת היהלומים.
האימפריה שלהם, שניצר ושות', מנוהלת ממרומי הקומה ה-12 של בניין מכבי. אולי בניגוד לציפיות, המשפחה, שמנווטת את הענף כבר עשרות שנים, אינה בעלת חברת היהלומים הגדולה ביותר. על-פי נתוני הפיקוח על היהלומים במשרד התמ"ס ודן אנד ברדסטריט, בשנים האחרונות מדורגת שניצר ושות' סביב המקום העשירי בדירוג היצואנים, עם מחזורי מכירות שנעים בין 35 ל-56 מיליון דולר, בכל אחת מחמש השנים האחרונות. ב-2001 הסתכם מחזור המכירות בכ-38 מיליון דולר, שמיקם את החברה במקום ה-12 בין יצואני היהלומים בארץ.
בניגוד ליהלומנים אחרים, כמו האחים שטיינמץ, פוזיילוב או יוסף גרינפלד, שנכנסו גם לעסקים נוספים, שניצר נשאר ביהלומים. למעט פזילות ספורות הצדה - למשל, כשותף ברדיו 99 שמנהלת בתו, חנה גרטלר, או שותפות במיזם למכירת יהלומים באינטרנט - יהלומים זה העסק שלו.
גם בגיל 80 הוא ממשיך לסחור ביהלומים, להתרגש מאבנים טובות ולכהן כיו"ר מכון היהלומים. "אני מאמין ביהלומים כל החיים שלי. יש פתגם בגרמנית: אם אתה סנדלר, תתעסק רק ברפידה, בזה אתה מבין. אני לא יודע אם אני מבין כל-כך טוב, אבל ביהלומים יש לי ניסיון, אני מכיר את הענף הזה, נולדתי בו.
"חוץ מזה, המנטליות שלי שונה משל אנשים אחרים. אצלי להבטיח זה לקיים, לא לעשות חוזה או כן לעשות - לקיים. אני לא מכיר את כל הקונצים וכל הסעיפים שצריך להכניס בחוזים. אני מאמין שאם אתה לא מקדיש את הזמן שלך, זה לא שווה. זה לא בשבילי.
מוקף בילדיו ובנכדיו, רבים מהם בענף היהלומים, שניצר נראה מאושר. כשהוא לוקח אותנו לסיבוב במשרד, הוא זוכה לחיבוק ענק מהנכד שי, שעוזב שולחן עם קליינטים כדי לנשק את סבא.
שאיפות לעתיד?
"מבחינה מקצועית אין לי שום שאיפות, שום דבר. מה שאדם יכול לקבל בחייו כבעל מקצוע, קיבלתי. אין לי עיניים גדולות, באמת לא. מה אדם יכול לרצות עוד בחיים? בריאות". ֲ