מצפה רמון. במבט לאחור

האם הפיכת המפעל לקואופרטיב תמנע את הפיטורין ותציל את המפעל? כדי לקבל תשובה לשאלה זו, ראוי לבחון את ניסיונו של מפעל טקסטיל אחר, שעבר לבעלות העובדים. המדובר במתפרת מצפה רמון - מפעל שהיה על סף סגירה, לפני שהחליטו העובדים, בסיוע ובשיתוף פעולה של ההסתדרות, לרכשו מהבעלים בנובמבר 2000. שנה ושלושה חודשים אחרי, מתפרת מצפה רמון עדיין חיה וקיימת - וזה כבר אומר הרבה, בהתחשב במצב העגום של ענף הטקסטיל בישראל.

מי שעמדה מאחורי התכנית המהפכנית להפוך את המפעל לקואופרטיב היא חבצלת אינגבר, שכיהנה אז כיו"ר ועד עובדי המפעל, וכיום מכהנת כיו"ר מועצת המנהלים.

"היינו 60 עובדים", היא נזכרת, "59 נשים וגבר אחד, והודיעו לנו שהולכים לסגור את המפעל. התבצרנו במפעל כמעט חודש וחצי, ונסינו לחשוב על אלטרנטיבה. הגענו לכל מיני משרדי ממשלה, ואף אחד לא היו מוכן לעזור לנו חוץ מעמיר פרץ. הוא שאל אותי 'למה שלא תקחו את המפעל לידיים שלכם?' והרעיון מאוד מאוד מצא חן בעיני".

להפתעתה המצערת, גילתה אינגבר, שלא הכל מתלהבים כמוה. "היה לי מאוד קשה לשכנע את העובדים האחרים, בעיקר אלה שהגיעו מחבר העמים. כי הנשים האלה, שהיו בערך 20% מהעובדים אצלנו, כבר עבדו במפעלים קואופרטיביים שם, וכנראה שלא היו להן זכרונות טובים מהעניין. לכן, העדיפו להמשיך לעבוד כשכירים". בסופו של דבר, כשהתקיימה ההצבעה, רוב העובדים הצביעו בעד התוכנית של אינגבר.

לא כל העובדים הם בעלי מניות במפעל. מתוך 60 עובדים שהועסקו במפעל אז, עשרה עזבו מרצונם כשהחלו הדיבורים על סגירת המפעל. מבין הנותרים, 25 החליטו לרכוש את מניות המפעל מהבעלים, והשאר העדיפו להישאר במפעל כשכירים. במסגרת עסקת הרכישה, כל עובדת שילמה 5,500 שקל עבור חלקה במפעל. "ההסתדרות העמידה לנו הלוואה, שעזרה לנו לממן את הרכישה, וכל חודש מנכים לנו מהמשכורת 250 שקל, כדי לפרוע את ההלוואה", מספרת אינגבר. "חוץ מזה, ההסתדרות גם העמידה לנו יוצעים מקצועיים - גם יועצים פיננסים וגם יועצים ניהוליים".

הלקוח היחידי, שהיה למתפרה לפני העברת הבעלות לעובדים - צבא הגנה לישראל - נותר הלקוח היחידי גם היום. מתפרת מצפה רמון היא אחת מכמה מתפרות בארץ, המייצרות מדים לצה"ל. בינתיים, מספרת אינגבר, הניסיונות להרחיב את בסיס הלקוחות לא עלו יפה. "ניסינו להגיע לשיתופי פעולה עם כיתן והום סטייל, אבל זה לא כל כך הלך לנו, בגלל בעיית המחירים, שזו באמת בעייה קשה".

בסך הכל, מצבכם טוב יותר היום?

"אנחנו די מתמודדים עם המצב. הייתי מגדירה את מצבנו כ'שורדים'. יש לנו הזמנות ממשרד הביטחון, ובינתיים, זה מה שמחזיק אותנו. אבל יש לנו גם תוכניות למכור מותג משלנו. קיווינו לקבל הזמנה מהמשטרה, לייצר את המדים שלהם, אבל הם העדיפו להזמין את המדים בחו"ל".

תנאי העבודה שלכם השתפרו מאז העברת הבעלות לידכם?

"בשנה הראשונה דווקא עבדנו מאוד קשה. תרמנו שעות, מעבר לשמונה השעות שאנחנו מחויבים לעבוד כל יום. לצערי, עדיין לא הצלחנו להגדיל את בסיס הלקוחות שלנו, אבל ברגע שיהיו לנו יותר הכנסות, אנחנו בהחלט מתכוונים להגדיל את המשכורות של העובדים".

האווירה במפעל יותר טובה היום?

"אין ספק. בעבר לא היה איכפת לאנשים לקחת שבוע חופש או להיעדר מהעבודה. היום, כשזה שייך לך, זה אחרת. מרגישים יותר אחריות, כי זה שלנו".

איזה עצות יש לך עבור עובדי בגיר?

"אני ממליצה בחום על המהלך, כי אין להם בעצם אלטרנטיבה אחרת. אנחנו גילינו, שהקושי הגדול ביותר זה עניין המחירים. הרבה לקוחות רוצים לקבל דברים במחיר הפסד".

אפשר להניח, שמצבכם יותר טוב מזה של בגיר, כי אתם עובדים בינתיים רק בשוק המקומי, ואילו בגיר מייצא, ונאלץ להתמודד עם תחרות קשה גם בחו"ל.

"זה נכון. אנחנו המשכנו באותה מתכונת פחות או יותר - מכירות למשרד הביטחון. אז אני לא יודעת איך הדבר יתפתח אצלם, אבל הם חייבים לפחות לנסות".

אינגבר, 42 ואם לארבעה ילדים, היתה יו"ר ועד עובדי המתפרה שמונה שנים. מאז שהגיעה למצפה רמון לפני 22 שנה, היא עובדת במתפרה, ובזכות מאבקה, זכתה בשנה שעברה לתואר "אשת קריירה" של מגזין "ליידי גלובס".

תוכנית החשיפה, שפגעה קשות בכושר התחרות של ענף הטקסטיל הישראלי, השפיעה באופן ברוטאלי במיוחד על עובדי המתפרות. זאת, לאחר שתעשיינים רבים הגיעו למסקנה, שהדרך היחידה שלהם להתחרות בשוק הבינלאומי, היא להעתיק את עבודות התפירה לחו"ל - על ידי רכישת מפעלים או על ידי הזמנת עבודות בקבלנות משנה. היעדים הפופולריים: ירדן, תורכיה, מזרח אירופה ומצרים.

על פי נתוני התאחדות התעשיינים, מספר עובדי הטקסטיל בישראל ירד משיא של 46 אלף בשנת 95' ל-31 אלף היום. "בשנת 95'," אומר צביקה ליברמן, מנהל איגוד הטקסטיל והאופנה בהתאחדות התעשיינים, "היו למעלה מ-10,000 תופרות באזור הגליל. היום יש פחות מ-2,000, כי כמעט ולא עושים תפירה בארץ. מה שנשאר בארץ, זה בעיקר עבודות האשפרה, הסריגה, הצביעה, הפיתוח והעיצוב".

העתקת הפעילויות לחו"ל מוסברת בפערי השכר הגדולים: לפי נתוני ההתאחדות, העלות למעביד של פועל טקסטיל בישראל היא כ-1,000 דולר בחודש (כולל הטבות סוציאליות), בעוד שבירדן מדובר בסכום של 120-100 דולר בחודש, בתורכיה - 200-150 דולר בחודש ובמצרים - 80-50 דולר בחודש.

לפי נתוני ההסתדרות, למעלה ממחצית עובדי הטקסטיל הן נשים, אך בעבודות התפירה, השיעור גדול פי כמה וכמה. עוד מעריכים בהסתדרות, כי כ-60% מעובדי הענף הם יהודים, והשאר - מוסלמים ודרוזים.

ואם אין סיבה טובה יותר להעביר את הבעלות במפעלים לידי העובדים, מצביעה אינגבר על כך, ש"הענף הזה פשוט הולך ונעלם, וצריך לשמור עליו".