טלנובלה סקוטית

מחזה סקוטי על ספרית בת 39 שרוצה ילד, וחברה ההומו מתנדב לתת לה את זרעו. חוץ מזה, יש לה אמא וחברה שמוצאת את הבן שמסרה לאימוץ, ובעל לשעבר, ומה לא.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") כותב שהמחזה "עבר ישראליזציה, תרגיל אהוב על התיאטרונים בישראל". מה שלא ברור לו הוא, "למה תיאטרון רפרטוארי המקבל סובסידיה ציבורית משקיע מאמץ כלשהו בחומר הזה, שאין לו ערך רב כשלעצמו, ורק ביצוע מופלא מסוגל להפוך אותו למשהו ששווה לצאת בשבילו מן הבית". הבעיה היא, שהביצוע של תיאטרון באר שבע אינו "מופלא. יש בו איזו שגרה, איטית להפליא, ההופכת מייגעת לאורך שעתיים ורבע שבהן מפסיק להיות אכפת לך אם הגיבורה תיכנס להריון, ממי ולמה". מבחינת המשחק, גרנט "מאופקת למדי", רביץ "יוצר קריקטורה מוגזמת ודוחה של הומו", ובן דוד הוא "היחיד על הבמה עם קצת אנרגיה משחקית של ממש". על הבימוי של דטנר "קשה לומר משהו". בסך הכל, מדובר במופע "סתמי, משעמם מאוד, נגרר לעייפה".

אליקים ירון ("מעריב") מתרשם ש"גם בסקוטלנד רואים הרבה טלנובלות". כמו באלה, גם כאן יש שימוש "בחומרים הלקוחים מהמציאות. אבל השימוש בחומרים האלה פשטני, ואין בו רגע אחד שמעיד על תובנה כלשהי לגבי אותה מציאות.

"בעצם, זה מחזה של בירבורים. אין התפתחות של ממש. רק מצבים צפויים", שמהם קשה ש"תצא לנו דרמה של ממש. המחזאית נוגעת בחומרי המציאות, בעצם רק מדגדגת אותם, אבל בשום מקרה אין לה מה לומר עליהם. כלום".

בבימוי אין "הארה מיוחדת". הוא "מכניס ומוציא את הנפשות הפועלות", אבל "גם בו אין מה שאין במחזה". לגרנט "יש חן בימתי", אבל מה שהיא עושה "רק דומה למשחק". גרי "חביבה", לנוני "יש רגעי אמת", רביץ "מתחיל מצויין, אבל נסחף להגזמות צפויות", ולבן דוד "יש לפחות אנרגיה ולהט של מאהב לטיני. הוא יכול היה לככב בטלנובלה, אבל בטלנובלה יש לפחות סיפור. פה גם זה חסר".

שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") בתפנית חדה לקודמיו, בדעה ש"המחזה כתוב היטב". הבעיה נובעת מהישראליזציה שלו, שבעקבותיה "הוא מאבד את הריח האותנטי של הדמויות המקוריות של לוכהד". כתוצאה מכך, "רוב שחקני המשנה נאחזים בעיצוב דמויות סטריאוטיפי ושטוח". כך רביץ בתפקיד ההומו, נוני, גרי ואליוביץ, ורק בן דוד מצליח לייצר "לרגעים דמות אמינה וכואבת.

"מי שכמעט מצילה את ההצגה מקריסה היא צופית גרנט, שבונה דמות מעניינת ומעוררת סימפטיה. הליכתה המרושלת, דיבורה הקולח, כמו גם יכולתה בשתיקה רועמת, מעניקים את תחושת המציאות התלת מימדית שמחזה כזה דורש". אלא ש"בסופו של דבר, מתגברת תחושת ההחמצה של ההצגה על נושא מרתק, שחולפת לידך מבלי שתיגע בך או תעשה לך דבר".

בקיצור: מעט מאוד דברים טובים, אם בכלל, יש למבקרים לומר על ההצגה הזאת. הסך הכל, על דעת כולם, לא נוגע ומשעמם לעייפה.