להרוס וגם למחזר

אחת הרעות החולות של ישראל היא שפיכת פסולת בנין כמעט בכל מקום. יש לפסולת הבניין, בין השאר, תכונה של יציבות קיומית והישרדות עד אין קץ: היא עמידה בפני כל מזג אויר, מרבית רכיביה בלתי פגיעים, ובשל הכיעור שהיא מסבה לסביבה - מצווה לעשות הכל למניעת היווצרותה, ובאשר כבר נוצרה - לטפל בה נכון, כלכלית וסביבתית.

כבר בראשית שנת 1988 (לפני י"ד שנים!) הייתי אורחו של ZURBRUGG ERIC ING מחברת הייעוץ ההנדסי TUC מציריך שוויץ, לסיור מקצועי במפעל למיחזור פסולת בנין, שחברתו הקימה בסמיכות לשדה התעופה קלוטן של ציריך. המפעל כולו היה במבנה תעשייתי נאה, בשוליה של חלקת יער עבות, וכלל מערך שלם לטיפול בפסולת בנין: למן קבלתה, עבור דרך נפות בגדלים שונים, פטישי ריסוק ועגורני מגנט, וכלה בסרטים נעים למיון ושליפת רכיבים.

ההשקעה במפעל כולו הגיעה אז לסך של 5 מיליון דולר, אך בנוסף היה כל קבלן פינוי חייב ב"דמי כניסה" עבור כל טון פסולת - לפי גזר הדין של מאזני הגשר בשער הכניסה, אותם שילם למפעיל המתקן. דמי כניסה אלה המכונים בלועזית TIPPING FEES, הם ההפרש שבין סך עלויות ההפעלה של מתקן המחזור, כולל תמורה להון ורווחי היזם המפעיל, לבין התמורה הכספית המתקבלת ממכירת חומרי הגלם. כי זאת להבהיר: בעמדת הכניסה נכנסות למפעל משאיות מלאות פסולת בנין או מכולות ייחודיות לאצירת פסולת זו, בעוד אשר בשער היציאה כמויות הפסולת המופנית להטמנה - שואפות ל-0!

לעומת זאת, מוכר מפעל המיחזור חול (כתחליף לחול מחצבה), אגרגטים בגדלים שונים המופנים לאתרי סלילה, למפעלים לבטון מוכן ולאתרי בנייה עצמם; הברזל, שהופרד קודם לכן מגושי הבטון - נמכר לבתי יציקה לשם ייצור חומרי בנין חדשים; החומרים הפלסטיים מופנים למפעלי מיחזור פלסטיק, המשתמשים בהם כ-COMINGLE (תערובת מרכיבים בלתי מזוהים) בעיקר לייצור מוצרים נחותים כגון צנרת חשמלית, דליים, משטחי העמסה ואחסון ופרופילים לעמודי גדר, לתמרורים, לריהוט גן ולטפחות לדירים ורפתות; העץ נגרס לשבבים ולגזרים ומשמש לחיפוי קרקע, או לחילופין לייצור RDF, שהוא דלק יבש המשמש כחומר בעירה בתחנות כוח המייצרות אנרגיה מפסולת. כמוהם גם פסולת הנייר והקרטון שאינם נקיים (הנקיים נמכרים לתעשיית הנייר לייצור KRAFT, שהוא אחד הרכיבים בתעשיית הקרטון הגלי); שבר זכוכית מופנה לגריסה ומשמש כתוסף לאספלט לשם שמירה על חספוס בשכבת הפנים של הכבישים. מתכות אל ברזליות נשלפות בתהליכי המיון ובשל היותן בעלות ערך כלכלי גבוה הן נקנות ע"י סוחרים ותעשיות מחזור.

הרציונל שמאחורי הפעילות, האובססיבית משהו, למען המיחזור, טמונה בראש ובראשונה לאו דווקא בערכים הכלכליים הטמונים בחומרים הממוחזרים, אלא בטיעון האידיאי-פילוסופי: ללא כל קשר לדתו של אדם או לאמונתו, אנו כאן בבחינת אורחים לפרק זמן קצוב, "ימינו כצל עובר", ואין אנו רשאים להותיר עולם חרב לדורות הבאים אחרינו. מכאן הביסוס לתורת שימור המשאבים, ולא רק משאבי הטבע המתכלים אלא גם הבלתי מתכלים כגון: האוויר, המים, הקרקע (מה שלא כל כך נכון לגבינו בישראל).

חומרי מחצבה הם תוצר של אנרגיה שהושקעה בהפקתם, ובהריסת כברת ארץ. מיחזור פסולת הבניין לחומרי חציבה ממוחזרים, לא רק שהוא חוסך אנרגיה ומסייע בשימור משאבי דלק פוסיליים, אלא מאריך ימיהן של מחצבות קיימות ודוחה הצורך בשיקומן עכשיו.

הנה כי כן, עת לכל חפץ ושימוש לכל חומר. וזה לא עתה בשנת 2002, אלא לפני 14 שנים ובשוויץ. מסתבר שבסופו של דבר מגיעים חידושים אלה גם לכאן, ולא מרצון המונע, חלילה, ממניעים אידיאולוגיים "ירוקים", אלא ממצוקות אמיתיות של מחסור במשאבים: בראש ובראשונה חסר לנו כאן ממד השטח, וכאשר מדובר בפסולת מוצקה, או בפסולת בנין למיניה - בולט לעין המחסור בשטחים להטמנה ולסילוק. באין שטחים בסמיכות מיידית, יש להוביל את הפסולת למרחקים, ועוד לשלם דמי כניסה למפעילי האתר. זה היה עד לאחרונה, ועדיין מהווה, תמריץ עיקרי לפעולתם הזריזה של קבלני הפינוי המכונים בעגה מקצועית בשם צש"ה (צפה, שפוך והסתלק). רק פעולת אכיפה נמרצת של חוק הניקיון האוסר זאת, במקביל להעלאת שיעורי הקנסות המוטלים על העבריינים הן כברירת קנס והן ע"י שופטי ישראל, חלחלו בתודעה הקולקטיבית, שתמו הימים בהם ניתן היה לקבל איכות סביבה חינם אין כסף.

הפתרון החלקי, בינתיים, נמצא בישראל באמצעות מערך ציוד נייד המבוסס על מכונה מתוצרת החברה האוסטרית GMBH WAGENDER SBM, המכונה בשפת אנשי המקצוע בקיצור בשם SBM. במהלך בדיקה לקראת סקירת הנושא הובהר לי, כי קיימות בארץ 50 מכונות SBM, שעלות כל אחת מהן, כחדשה, סביב 350,000 דולר, ואשר כולן, פרט לשתיים, משמשות כמגרסות ניידות לייצור חומרי מחצבה. יוצא איפא, שאפילו רצינו לייעד את כל הצי הזה לטיפול בפסולת בנין, לשם מיחזורה, כמו גם להריסת מבנים ישנים ומיחזורם - היינו נדרשים לעריכת שינוי מבני בענף.

גונב לאוזני, שאותה מכונה שמיחזרה את הריסו רדינג ד', הועברה לאזור קיבוץ נחשונים, כדי לעסוק בגריסת אבן רגילה כהכנת התשתית למתקן בטחוני - במקום למלא את ייעודה היחודי. הנני מנצל במה זו ופונה לרשויות המקומיות, לאגודי הערים לאיכות הסביבה, למוציאי מכרזים על הריסת מבנים ומתקנים ולקבלני פינוי - עשו כולכם יחד מעשה והתחילו להשתמש במכונות המיחזור לפסולת הבניין, גם אם בשוליים יעלה הדבר בכסף; כדי למנוע זיהום המרחבים בפסולת בנין בלתי מטופלת, כדי להאריך חיי המחצבות, וכדי לשמור את ארץ ישראל נאה גם לדורות הבאים אחרינו, כי לנקותה יעלה שבעה מונים, וגם לא יעלה יפה!

חשוב להבין, כי החברות לעבודות עפר ותשתית זקוקות לציוד הגריסה הנייד כדי לספק את תצרוכתן העצמית באגרגטים, וכי כל ענין ההריסה ומיחזור הפסולות אינו מעניין אותן כלל ועיקר. יתר על כן, לו רצינו לגייס את המגרסות הניידות לפעולות המיחזור, היינו נאלצים להחליף את מערך פטישי הפלדה-כרום, שאינם עמידים במגע עם ברזל לבנין, בפטישי מנגן, ששחיקתם מהירה יותר, אך לעומת זאת אינם נשברים כאשר הם באם במגע עם זיון הפלדה בשאריות הבטון.

הכותב הוא יועץ כלכלי וסביבתי ומומחה למיחזור.