פנטזיה של מלחמה בעיתוי מושלם

מאז וייטנאם המלחמות גם מצטלמות טוב, ובעידן הפוסט-מודרני (שאולי חלף ואיננו בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר) המלחמה המצולמת בטלוויזיה ובקולנוע היא גם המלחמה היחידה. מה שקורה בשטח עצמו - בחיים, במציאות - כבר איננו רלבנטי.

זהו עיקרו של הסרט "בלאק הוק דאון" של רידלי סקוט - מלחמה שהופכת לטקסט קולנועי מרהיב ומעורר-התפעלות, מהרגע הראשון ועד תום הקרנתו של הסרט, במשך יותר ממאה וארבעים דקות.

הרקע למלחמה: בימי נשיאותו של קלינטון שלח האו"ם משלחות של רצון טוב לסומליה, מדינה מוסלמית בחוף המזרחי של אפריקה. המטרה היתה להביא לרגיעה במדינה האומללה, שטבלה בדם שניגר במלחמת אזרחים איומה ובלתי מובנת לאדם מבחוץ. 300 אלף איש, אשה וילד נהרגו בה, בשל הרעב שפקד את סומליה, או כתוצאה של מעשי האיש הרע בסיפור הזה, גנרל מוחמד איידיד, שהשליט משטר של טרור בחלקים גדולים במדינה, ופעל בבירה מוגדישו בחופש מוחלט.

מבצע ההצלה של האו"ם לא עלה יפה, ולכן הוטל על הצבא האמריקני, שחייליו המאומנים היטב היו חלק מחיל-המשלוח, לצאת לפעולה עצמאית קצרה. המשימה: ללכוד שניים מקציניו הבכירים של איידיד ולהביא לנפילתו.

באותה עת, חלק אחד של העיר היה חופשי ממרותו של איידיד, ולאנשיו לא היה קשר ישיר עם תושביו. אבל המעבר מהחלק זה, אל האזור שבשליטת הגנרל, בתוככי העיר, היה כרוך בהפעלת אמצעים צבאיים מורכבים. מפקד הכוח, ג'נרל גריסון (סאם שפארד), שנראה חסר ניסיון קרבי מספק, מוציא לשטח מסוקים אחדים, ושניים מהם מתרסקים בלבה של עירההרגה הזו. כוח עלית של הצבא, דלתא פורס המפורסם, יוצא בראש קבוצת חיילים צעירים למבצע הצלה של הטייסת והלוחמים שנתקעו בלב אוכלוסייה עוינת, שלא הותירה איש מהם בחיים.

אבל גם כוח ההצלה מסתבך והולך, ומספר ההרוגים בקרב האמריקנים מגיע לכדי 18. עד אשר, ב-4 באוקטובר 1993, לפנות בוקר, מצליחה שיירה מעורבת של כוחות או"ם פקיסטנים וחיילים אמריקנים להשיב את הניצולים הביתה.

סומליה נותרה מדינה מוסלמית קיצונית, אומללה, ענייה ומבודדת. היא היתה אמורה להיות המטרה השנייה במלחמה נגד הטרור, שעליה הכריז הנשיא בוש בשנה שעברה. לפיכך, עיתוי יציאתו של הסרט לאקרנים הוא מושלם. אלא שהתוצאות של המבצע הצבאי הזה אינן מעודדות כלל במה שנוגע לצבא האמריקני. הבעיה של הסרט היא שהוא אינו נדרש כלל לסוגייה הזו. בעצם, הוא לא צריך את זה.

מטרתו של הקולנוע היא לספק גירויים. סף הגירוי שלנו כבר ניתק מזמן מהקו האדום. את הקו הזה מזיזים כמו בכינרת, ואת סם ההזיות הווירטואלי מעלים לממדים של פנטזיה בלתיאנושית בעליל.

הפנטזיה הזאת מבוימת בכישרון מדהים בידיו של רידלי סקוט. זהו אותו במאי שחתום על יצירת-המופת הנהדרת "בלייד ראנר", וזה עשרים שנה הוא פועל בלבו של מנגנון ההגנה ההוליוודי, כלומר מספק סרטים של מיינסטרים-מרוקן-מכל-אמירה-משמעותית. גם "תלמה ולואיז" שלו נותר בזיכרון כטקסט קולנועי מעורר ריגושים, בשל התמהיל של אונס ומוות, ולא כל-כך בשל אמירה משמעותית, פמיניסטית או אחרת, שגלומה בסיפור.

ב"בלאק הוק דאון" אין טעם לנסות לחלץ מתוך המראות המרהיבים אמירה כלשהי שאינה נוגעת להתפעלות המוצדקת מההפקה. שום דיון לא מתקיים כאן על הסתבכותה החוזרת ונשנית של ארצות-הברית ברחבי העולם. הצבא המיומן בעולם מוצא את עצמו חסר-אונים ומדולדל כוחות, מול יצורים בשר ודם, בדרך-כלל לא-לבנים. וכדוד בשעתו, הם מצליחים לפגוע קשות בגליית שלפניהם.

כסרט מלחמה, פועל סרטו של סקוט באותו מסלול שנסלל עוד מימי מלחמת העולם השנייה (ואולי גם לפניה), של ז'אנר הפעולה האחת. כל קרב במלחמת העולם היה משימה בלתיאפשרית של כוח קטן, אבל אדיר מבחינה אנושית וצבאית, שבזכותו נטתה הכף לטובת בנות-הברית. מאז לא היו מלחמות צודקות, ולכן המשימה הבלתי-אפשרית הפכה לבלתי-אפשרית באופן שטני. "אפוקליפסה עכשיו" הוא פסגת הז'אנר הזה, וסרט מושלם ש"בלאק הוק דאון" מתעלם ממנו לחלוטין.

כלומר, סקוט, בצדק מבחינתו, מתבונן במלחמה כקולנוען וכספק-הזיות ציניקן וחסר פניות. לא מעניין אותו דבר מחוץ לאירוע הפיזי, וכאן הוא מפליא בבימוי בלתי-ייאמן.

הסרט צולם במרוקו, והעיר שנבחרה הפכה בידיו של סקוט לחיזיון אפוקליפטי שלא נראה כמוהו בקולנוע. סקוט מועמד לאוסקר בקטגוריית הבימוי (הסרט לא), שכן זוהי מלאכתמחשבת סינמטית, שמזיזה את הקו האדום בעוד כמה מעלות בגרף האלימות.

האותנטיות ותחושת הדוקומנט שהסרט מצליח להעביר לצופים הופכות אותו לא רק לסרט מרכזי במכלול סרטי המלחמה שהופקו בעת האחרונה, אלא גם לאתגר של ממש בשביל הצופה הממוצע. מעניין מי יצליח לשרוד אותו עד תומו.

"בלאק הוק דאון". בימוי: רידלי סקוט. תסריט: קן נולאן, על-פי ספרו של מרק בודן. צילום: סטאוומיר אדזיאק. מוזיקה: האנס זימר. עם: סאם שפארד, ג'וש הארנט, יואן מקגרגור