מחסומים בדרך השלישית

השביתות, שדומה היה שחלפו מהעולם בבריטניה, חוזרות, על רקע תכניות ההפרטה של טוני בלייר - בתי חולים, בתי ספר, ובתי כלא * הצרכנים דורשים שיפורים בשירותים, לא חשוב איך: באמצעות המדינה או כוחות השוק

בשנת 2002 חזרה בבריטניה תופעה שנדמה היה כי עברה מהעולם: גל של שביתות. תחילה שותקו הרכבות, אחר כך שבתו תפקידים בלשכות התעסוקה. עמיתיהם בלשכות המס סירבו לעבוד שעות נוספות. אחרי שעצרו את הרכבת התחתית בלונדון הכריזו גם האיגודים המקצועיים של הדואר, המורים ומכבי האש בבירה על שביתות. "הדרך השלישית" של הלייבור נחסמת פתאום על ידי משמרות שובתים.

השמאל הפוליטי והבריטי, בהנהגת האיגודים המקצועיים, מתקומם נגד ראש הממשלה הסוציאל-דמוקרטי טוני בלייר. הסיבה: הרפורמות בשירות הציבורי. שוב מתעוררת השאלה: מדינה או שוק? בלייר ממשיך לתלות תקוות בשיתוף הפעולה עם המיגזר הפרטי בשעה שהאגף השמאלי של הלייבור חושש מאובדן טוטלי של ערכי היסוד של מפלגת פועלים. כך הופכים יוזמי המאבקים לשעבר של הלייבור הישן לאופוזיציה מול הלייבור החדש.

בעצם, המחלוקת היתה צפויה מראש. כי כאשר הלייבור העלה באמצע שנות ה-90 את רעיון ההתחדשות, כבר דובר על הפניית עורף לאידאולוגיות ולמחוייבות ההיסטורית. "הדרך השלישית" היתה בעיקר שם צופן חדש לפרגמטיות פוליטית. מיד אחרי כניסתו לדאונינג סטריט הבהיר ראש הממשלה בלייר שאיש לא יוכל לצפות ל"יחס מועדף", גם לא האיגודים המקצועיים.

עכשיו מתאר שר הבריאות, אלן מילבורן, את הרפורמה המוצעת בשירות הציבורי כ"פרוייקט הגדול ביותר בתקופת הכהונה השניה של הלייבור". גם כאן, פירוש הדבר שהמדינה תתחלק בתפקיד הספק של שירותים ציבוריים עם המיגזר הפרטי. במודל הזה של "יוזמה פיננסית פרטית" (Private Finance Initiative - PFI) דגלו בעבר השמרנים הבריטיים. לפיו יקבל המיגזר הפרטי לידיו בניית מוסדות ציבור כמו בתי חולים, בתי ספר ובתי כלא - ויחכיר אותם למדינה. בלייר רוצה עכשיו להרחיב את התפיסה הזו ולהפריט גם את רשת הכבישים וחלק מבתי החולים ובתי הספר.

רבים באגף השמאלי של המפלגה חושבים שזה יותר מדי. "אני רוצה שירות ציבורי הוגן בידיים ציבוריות", זועק בוב קראו שנבחר לאחרונה לראש איגוד עובדי התובלה. והוא מוסיף: "אם רואים את המשכורות של עורכי דין ופוליטיקאים, מדוע אסור לעובדי הרכבת לדרוש יותר כסף?"

מנהיג חדש אחר של השמאל הוא מארק סרבוטקה, שיעמוד בקרוב בראש הסתדרות הפקידים הבריטית. בזמן שהאיגודים המקצועיים במדינות המתועשות הגדולות מאבדים חברים, האיגודים בבריטניה נהנים לפתע מצמיחה חזקה. 7.9 מיליון בריטים מאורגנים היום באיגודים המקצועיים, 600,000 יותר מאשר ב-1999.

"האנשים האלה לא מעוניינים כל כך להקל על חיי הלייבור על ידי איזה סחר-מכר", נאנח אחד השרים בראיון ל"פייננשל טיימס", "וההזמנה לסעודת ערב בדאונינג סטריט לא עושה עליהם שום רושם". טוני בלייר תקף בכנס של הלייבור בראשית פברואר את השובתים: "אם נרצה לנצח את עושי הצרות ולהבטיח את עתיד השירות הציבורי, נצטרך לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותנו". בוב קראו מארגון עובדי התובלה, הגיב מיד והציע לשלול ממפלגת הלייבור את הסיוע הכספי של האיגוד המקצועי שלו. "הלייבור נטש את השורשים כמפלגת פועלים, וקפץ למיטה עם הידידים החדשים מהביג ביזנס. אם המדיניות הרת האסון הזאת לא תשתנה, לא נמשיך לתמוך במפלגה, לא פוליטית ולא פיננסית".

איום רציני, כי בשנה שעברה לבד קיבלה מפלגת הלייבור כמעט 10 מיליון ליש"ט תרומות מהאיגודים המקצועיים.

אף על פי כן, נימוקי האיגודים המקצועיים נגד ההפרטה אינם משכנעים חד- משמעית. "המדינה תמיד יותר יעילה מהמגזר הפרטי במשק, כי היא מקבלת אשראים יותר זולים בשוק ההון החופשי", אומר, למשל, ביל מוריס, מזכ"ל של איגוד מקצועי גדול. אמנם נכון שהוצאות המימון של המיגזר הפרטי עולות ב-1% עד 3% על הוצאות המדינה. אף על פי כן התברר שהבנייה הפרטית של כבישים, בתי ספר או בתי חולים יותר יעילה. עליות המחירים בתקופת הבנייה לא מוטלות על משלם המיסים אלא על היזם. בינתיים השקיע המיגזר הפרטי בבריטניה משנת 1997 28 מיליארד ליש"ט ב-300 פרוייקטים של בנייה ציבורית ואיש לא מחה.

הביקורת פרצה רק אחרי הכשלון של בריטיש רייל (British Rail). החברה הפרטית שירשה את הרכבת הממלכתית לשעבר נזקקה אחרי ההפרטה ב-1996 לסיבסוד בלתי פוסק של המדינה, עד שהממשלה הפסיקה לסייע לה בשנה שעברה ובריטיש רייל פשטה רגל. כמובן, איש לא יטען שהיוזמה הפיננסית הפרטית (PFI) היא תרופת פלא, אבל במדינה כמו בריטניה נשמעת הדרישה לחזור למונופול ממלכתי בשירות הציבורי כמעט ריאקציונית.

זאת יודעים גם האיגודים המקצועיים הזועמים. למעשה, מכוון מאבקם נגד הכירסום בכוחם, למרות העלייה במספר החברים. כאשר המיגזר הפרטי לא רק בונה אלא גם מנהל את המרפאה, העובדים מאבדים את הקביעות במקום העבודה. ניהול ממלכתי מבטיח את השפעת האיגוד המקצועי.

בלייר רואה בממשלתו לא נציגה של קבוצת בוחרים מסויימת, והוא מתייצב ללא תנאי בצד הצרכן, התלמיד, החולה. הלייבור הפכה למפלגת צרכנים והשאירה חלל ריק בקצה השמאלי. ראשי האיגודים המקצועיים רוצים למלא את החלל הזה - ולהבטיח את עתידם.

בהצלחה? ג'ון אבסון, מומחה לדיני עבודה, לא מאמין בתחיית תנועת הפועלים הישנה. "העובדים יצטרכו לנהל גם להבא משא ומתן עם המעבידים, אבל בטווח הארוך יחליפו גופים מודרניים את האיגודים המקצועיים". למעשה, ייתכן ששביתות רבות וקולניות מדי יבאישו בסוף את שמם הטוב של האיגודים המקצועיים. לרוב תושבי לונדון יש מעט אהדה לשובתי הרכבת התחתית שמשחקים את כל העיר ומונעים ממאות אלפים להגיע למקום עבודתם או הביתה.

גם הגידול במספר חברי האיגודים עלול להיבלם כתוצאה מהשביתות. "איש לא יצטרף לאיגוד מקצועי אם הוא עלול להיות מושבת בשבוע הבא", הזהיר אחד הנציגים בקונגרס האיגודים המקצועיים בנימה של ביקורת עצמית.

ממילא אין לבריטים חשק לוויכוחים על עקרונות אידאולוגיים. יותר מדי זמן הם סובלים ממערכת בריאות לקויה, מבתי ספר גרועים ומתשתית רעועה. הבטחתו של טוני בלייר שהוא יעמוד לצד הבוחרים עוררה ציפיות גבוהות. הצרכנים דורשים הישגים, לא חשוב להם אם על ידי חיזוק השפעת המדינה או השוק.

צרו איתנו קשר *5988