שותים כדי לשכוח

"יש אנשים הסבורים, כי כדורגל הוא עניין של חיים או מוות. אני יכול להבטיח להם, שזה הרבה יותר מכך" - אמר פעם ביל שנקלי, המנג'ר האגדי של ליברפול. "הקרב על הפאב" (שם טיפשי לסרט שנקרא במקור the match) הוא הביטוי הקולנועי של המשפט הזה.

בעיירה קטנה בסקוטלנד, החליטו שני מנהלי פאבים לקיים ביניהם תחרויות מדי שנה. מי שינצח במספר מסוים של תחרויות, יזכה בבעלות על הפאב האחר. 100 שנים חלפו, אחד המקומות הפך לאופנתי ומשגשג. האחר, לעומתו, נשאר פאב שכונתי טיפוסי המאוכלס בכל מיני טיפוסים ששותים כדי לשכוח: אחד את הקריירה המפוארת שלו ככדורגלן, אחד את מות אחיו בתאונה.

זמן קצר לפני המשחק הגורלי, מגלים יושבי הפאב כי בעוד שיריבם המושחת בנה לו קבוצה מקצוענית, הם אינם מסוגלים לחבר שני "פאסים" רצופים בהתקפה. תוך כדי ההכנות למשחק, מתגלים סיפורים קטנים וגדולים מהעבר, אהבת אמת ושברון לב. אפילו אלן שירר, הגדול בחלוצי אנגליה (ואן ניסטלרוי, להזכירכם, הוא הולנדי, ומייקל אואן צריך עוד להתבגר), מופיע על המסך לשבריר שנייה בתפקיד עצמו.

כדי שלא יובן שהסרט מומלץ לאוהדי כדורגל בלבד, נציין כי מדובר בדרמה קטנה וחביבה, מהסוג שהאנגלים יודעים טוב כלכך לכתוב, לביים ולשחק. למרות הסוף הצפוי למדי, אין סיכוי כי תסיימו את הצפייה ללא חיוך רחב על השפתיים, לא דבר של מה בכך בימים כאלה.

גם הסרט הטוב השני של השבוע רווי באלכוהול ובניסיונות שכחה כושלים. אלא ששום חיוך לא יישאר אחרי הצפייה ב"לעזוב את לאס וגאס". ניקולאס קייג' הוא תסריטאי שאיבד את משרתו ומשפחתו (למרות שעברו נותר מטושטש לאורך כל הסרט), ומחליט להתאבד בלאס וגאס בעזרת כמות נוראית של אלכוהול. בדרך אל הסוף נקרית על דרכו יצאנית בעלת לב-זהב (אליזבת שו), והשניים מצליחים להעניק זה לזו, בתוך כל הטירוף והאבדון שמסביב, כמה רגעים נדירים של טוב לב.

סרט קודר ומדכא, אך עדיין ראוי לצפייה, בעיקר בגלל משחקו הנדיר של קייג' (שזיכה אותו באוסקר), המצליח להעביר לצופים בדיוק מושלם תחושה של שכרות, סחרחורות וגועל שגורם לך להצהיר שלא תיגע עוד באלכוהול לעולם.