קפד ראשו, נוסח אנגולה

27 שנה הם לא ידעו מה לעשות במנהיג הגרילה שלהם, השקרן הכריזמטי ההוא. בסוף הם תפסו אותו, הכניסו לו כדור בין העיניים, ועכשיו אין עוד גרילה

כמה שראש הממשלה מקנא באדוארדו דוש סאנטוש (אם ראש הממשלה יודע מי זה אדוארדו דוש סאנטוש. אני בטוח שהוא יודע). 27 שנה היה תקוע קוץ בירכו של אדוארדו דוש סאנטוש, והוא לא ידע איך להיפטר ממנו. מה הוא לא ניסה. הוא ניסה מלחמה ושלום, הרבה מלחמה והרבה שלום, מעט מלחמה ומעט שלום, מעט מלחמה והרבה שלום, הרבה מלחמה ומעט שלום. הוא חיזר אחרי הקוץ, הוא השפיל את הקוץ, הוא רצה לתת לקוץ קצת כוח (כדי להשאיר בידיו שלו את רוב הכוח). וזה פשוט לא הלך.

הקוץ פיתח כישרונות מדהימים להחליף צבעים ולהינצל מפחים. הקוץ היה זיקית וחתול כרוכים בלוחם גרילה מזדקן אחד. הקוץ היה מנוול, אבל הקוץ היה כריזמטי. הקוץ מעולם לא התכוון למלה אחת שהוא אמר, כי לקוץ היתה רק מטרה אחת: לשבת בארמונו של אדוארדו דוש סאנטוש.

והנה מה שקרה בסוף: בסוף שלח דוש סאנטוש את חייליו, והם ירו בו, בקוץ, ככה בין העיניים, באופן בלתי הפיך. והאיש ההוא, עם השיער על הפנים, ששמו היה ז'ונאש סאווימבי, נפל אפיים ארצה, ולא קם עוד. והתנועה שהקים בג'ונגלים של אנגולה לפני 35 שנה ויותר - התנועה שמילאה תפקיד לא מבוטל בהתפתחות המלחמה הקרה בין מזרח למערב בשנות ה-70 - שבקה חיים לכל חי. ככה, במחי ירייה אחת, באדם אחד.

ז'ונאש סאווימבי היה אחד האנשים המעניינים ביותר בעידן הדמדומים של הקולוניאליזם המערבי. הוא היה, כפי שאומרים האמריקנים, "גדול מן החיים", איש שנוכחותו הפיזית הספיקה כדי להפנט את אוהדיו ואת לוחמיו. הוא גרר את אחת הארצות העשירות ביותר באפריקה - מבורכת בנפט וביהלומים - אל חינגה פראית של הרס ושל מוות. אולי מיליון בני-אדם נספו במלחמה, אולי הרבה יותר (מאוכלוסייה של תשעה מיליון). המוקשים שפוזרו על-פני אנגולה יוסיפו לגבות קורבנות עוד שנים רבות אחרי שעצמותיו של סאווימבי יהיו לאפר.

הנה מדוע אנחנו חולקים לו כבוד אחרון בימי חג החירות האלה: מפני שהוא קצת מזכיר לנו את אבו-עמאר מן השכונה שלנו. יש הרבה מאוד הבדלים, אבל אנחנו מתעניינים בדמיון.

סאווימבי היה פנוי להובלה

סאווימבי התחיל את הקריירה שלו פחות או יותר באותו הזמן שיאסר ערפאת התחיל את שלו, באמצע שנות ה-60. הוא ניסה לנגן כינור שני, או שלישי, אבל זה לא הלך. סאווימבי היה סולן מלידה. אויביו היו השליטים הקולוניאלים הארוכים ביותר של כל הזמנים, הפורטוגלים. הבריטים, הצרפתים והספרדים עזבו את אפריקה לאנחות בשנות ה-60; אבל פורטוגל, בשלטון של רודנים מן הימין הקיצוני, האמינה שאנגולה, מוזמביק, גיניאה ביסאו, איי קאבו ורדה ואיי סאו תומה ופרינסיפה הם אדמה פורטוגלית לכל דבר - פורטוגלית לא פחות מליסבון.

סאווימבי היה אז כבן שלושים. הוא היה מוכן להציע את שירותיו לברית-המועצות, אבל לסובייטים כבר היו קליינטים משלהם באנגולה. אז סאווימבי הלך לסינים. ומאחר שהסינים עתה זה רבו עם הסובייטים, הם הסכימו ללמד אותו איך מנהלים מלחמת גרילה עממית. בעיצומה של מהפכת התרבות הסינית, סאווימבי נעשה מאואיסט. הוא חזר הביתה עם תואר ראשון בחיסול אימפריאליסטים, והקים את "אוניטה", ראשי-תיבות פורטוגליים של "האיחוד לשחרור מלא של אנגולה". היו אז עוד שתי תנועות יריבות, אחת היתה מסונפת לסובייטים, אחת לאמריקנים.

ב-1974 נפלה הרודנות בפורטוגל, והמשטר החדש התחיל התקפלות מסחררת מאפריקה. 500 שנה של נוכחות הסתיימו בתוך 18 חודשים. הפורטוגלים השאירו מאחוריהם תוהו-ובוהו מזעזע. מסיבות הקשורות בפוליטיקה פורטוגלית פנימית, וגם בטמטום, הם הפקידו את ממשלת אנגולה בידי התנועה הפרו-סובייטית.

הימים היו ימי המלחמה הקרה, שהיתה "קרה" רק באותו מובן שהאויבים העיקריים לא שפכו במישרים זה את דמו של זה, אלא העדיפו לעשות כן באמצעות שליחים. במקום מלחמת עולם גורפת התנהלו כל-מיני מלחמות אזוריות. האמריקנים היו זקוקים לשליח באנגולה, וסאווימבי היה פנוי להובלה. המאואיסט משכבר הימים נעשה בעל-בריתו של המערב, ואפילו בעל-בריתו של משטר המיעוט הלבן בדרום אפריקה, שכנתה הדרומית של אנגולה.

במשך כמה חודשים, אנגולה היתה שדה-הקרב הלוהט ביותר של המלחמה הקרה: מטוסים סובייטיים הטיסו לאנגולה 50 אלף חיילים קובאנים, ועוד מספר הגון של חיילים ומדריכים ממקומות אחרים בגוש הסובייטי; הסי.איי.איי עזר לממן חיל-משלוח דרום-אפריקני, שכמעט-כמעט הצליח לכבוש את אנגולה. אבל הקונגרס בוושינגטון החליט להפסיק את ההקצבה החשאית, הדרום-אפריקנים נסוגו, ואנגולה הפכה לגרורה סובייטית. קוראי הרשימה הזו יתקשו להאמין שב-1975 התבוסה באנגולה גרמה דיכאון עמוק במערב. היה נדמה שהסובייטים אינם ניתנים עוד לבלימה.

"לינקולן של אנגולה"

אבל סאווימבי לא חשב ככה. הוא המשיך את המלחמה בדרום אנגולה, בתחומי המחיה של בני עמו, האובימבונדו, השבט הגדול ביותר באנגולה. מעט-מעט הוא למד את הטריקים, שחיבבו אותו במידה בלתי-רגילה על האמריקנים. הוא גנז את הספרון האדום של מאו, דיקלם את ג'פרסון ואת מדיסון, ונשבע אמונים לדמוקרטיה המערבית.

הנשיא רונלד רייגן קרא לו "לינקולן של אנגולה", לא פחות ולא יותר. שגרירת ארצות-הברית באו"ם, ג'ין קרקפטריק, שהיתה גם הפילוסופית של מדיניות החוץ האמריקנית, הרימה פעם כוסית לכבוד סאווימבי, "הבלשן, הפילוסוף, המשורר, הפוליטיקאי, הלוחם", והכריזה: "לסאווימבי יש מעריצים בכל רחבי העולם, ואני אחת הנאמנות שבהם. הוא מן הגיבורים האמיתיים המעטים של זמננו".

סאווימבי בשום פנים לא היה גימיק של יחסי-ציבור ושל תעמולת מלחמה. הוא אומנם היה גיבור, לפחות באותו מובן שלא התיירא מפני סכנה, והנהיג את לוחמיו במעבה הג'ונגלים - ולא מסוויטות ממוזגות של ערי-בירה אירופיות. הוא גם ניהל מאבק לגיטימי נגד מעצמת-על זרה ונגד שכיריהחרב שלה. כשלעצמי אני חושב שהוא היה שותף לגיטימי לא פחות מן המוג'אהידין של אפגניסטן בתחילת שנות ה-80, או - לענייננו - מצבא דרום לבנון. לפעמים אין מנוס מלבחור בעלי-ברית, הרחוקים מאוד מן הנורמות הרצויות.

סאווימבי לא היה בדיוק "לינקולן של אנגולה". הוא היה צ'יף אפריקני, שהחזיק בידיו מקל-חובלים, והיה נוח לחבול בו. מספרים עליו כי היה הורג במו-ידיו עוזרים, שנאמנותם היתה חשודה. פעם אחת הרג בקת רובהו לא רק את העוזר, כי אם גם את אשתו ואת ילדיו. אלה סצנות, שאם בכלל יש להן השראה במערב התיכון של ארצות-הברית, המקור אינו אייב לינקולן הטוב וההגון, אלא אל קאפון, הגנגסטר המפורסם של שיקגו.

סאווימבי החמיץ את ההזדמנות לקפוץ כיתה, כאשר סירב לקבל ב-1992 את תוצאות הבחירות החופשיות-יחסית, שנערכו באנגולה בפיקוח בין- לאומי. הוא הפסיד בהן, אבל עדיין היה יכול להיות חבר בכיר בממשלת אחדות לאומית, או לפחות להנהיג אופוזיציה גדולה וקונסטרוקטיבית בפרלמנט.

שודד דרכים ממוצע

הצחקתם אותו. מישהו מעלה על דעתו את היושב-ראש קורא לסדר את חבר הכנסת סאווימבי, פעם ראשונה, פעם שנייה, פעם שלישית, הסדרנים, תוציאו אותו! סאווימבי היה ניגש אל היושב-ראש ומפצפץ את גולגולתו במקל-החובלים שלו. אז במקום זה הוא החליט להוסיף ולהילחם, גם כאשר כבר לא היתה סיבה נראית לעין (הקובאנים עזבו ב-1989, וברית-המועצות חדלה להתקיים). מאחר שלא היתה לו עוד שום כסות אידיאולוגית להתעטף בה, הוא נעשה שודד דרכים ממוצע.

העולם החיצון לא סבל את סאווימבי. האו"ם הטיל עליו סנקציות. מיטיביו משכבר הימים גינו אותו בכל התוקף, ותמכו באויביו. אבל המלחמה נמשכה והלכה. סאווימבי שלט בכמה מכרות יהלומים, וזה הספיק לו כדי לקנות נשק ותחמושת עד הודעה חדשה. נהרות של דם זרמו באנגולה האומללה.

בשבוע האחרון של פברואר באה הידיעה המדהימה, שסאווימבי נורה ונהרג בידי חיילי צבא הממשלה. אני מודה שלבי החסיר פעימה. סאווימבי היה אחד הגיבורים המוקדמים של עבודתי העתונאית, בימים הרחוקים מאוד שבהם אנגולה היתה פותחת את מהדורות החדשות, אפילו בישראל.

כבר הודיתי למעלה שצדדי הדמיון בינו ובין יאסר ערפאת מוגבלים מאוד ושטחיים. אף-על-פי-כן, שימו-נא לב לציוני-הדרך שלו: התחיל באמצע שנות ה-60, כמו ערפאת; קיבל הכרה בין-לאומית באמצע שנות ה-70, כמו ערפאת; שיחק את משחקי המלחמה הקרה, כמו ערפאת; נחלץ מכיתורים, מתבוסות, מתאונות וממארבים, כמו ערפאת; הגיע להסכם כמו-שלום עם אויביו בתחילת שנות ה-90, כמו ערפאת; התחמק ממילוי ההסכמים, כמו ערפאת; נעשה "בלתי רלבנטי" רלבנטי מאוד, כי היה מסוגל להטיל את חתיתו על האזורים הכפריים הענקיים של ארצו, ולשבש את חייהם של מיליונים. ולבסוף, הקליע בין העיניים.

איכשהו, נדמה שאריאל שרון השתעשע יותר מפעם אחת במחשבה שכך בדיוק היתה צריכה להסתיים גם הביוגרפיה של ערפאת. כמה פעמים שמענו את לחש-הקסמים הזה: אחרי ערפאת... אחרי ערפאת...

באנגולה, "אחרי סאווימבי" כבר נמצא בעיצומו. ליורשיו של סאווימבי אין מושג מה לעשות בכוחם הצבאי. אחדים מהם נושאים ונותנים על שלום. אחרים ניצודים על-ידי צבא הממשלה. האמריקנים מפצירים בממשלת אנגולה לגלות נדיבות כלפי המובסים. אבל הכול נושמים לרווחה: הטרוריסט המפורסם ביותר של אפריקה, לוחם השחרור הנערץ ביותר, האיש שכמעט-כמעט-כמעט, נאסף אל רוחות אבותיו. במותו הוא ציווה לעמו את החיים. אולי.

צרו איתנו קשר *5988