משבר הגבריות

אד קריין (תורנטון), ספר ואיש שקט ואפור, נשוי לדוריס (מקדורמנד), שבוגדת בו עם הבוס שלה. אד צריך 10,000 דולר כדי להיכנס כשותף בעסק שמוצע לו באקראי, והוא מחליט לסחוט אותם מהבוס של אישתו. מכאן העניינים הולכים ומסתבכים.

אורי קליין ("הארץ") כותב, שהפרדוקס הקיים בסרט נובע מכך, שמצד אחד "אין זה סרט מתוחכם מבחינה עלילתית וצורנית" - הוא שואב את השראתו באופן ישיר ובלתי מוסווה מהפילם נואר, "ועוד יותר מכך מספרות המתח האמריקנית הזולה". הוא גם "אינו מתהדר בעובדה זו, ואינו משתמש בה כדי להראות את חוכמתו (או את חוכמתם של הצופים המבינים אותה)... מצד שני, דווקא הישירות והשקיפות האלה מעניקות לסרט מידה של אלגנטיות ותחכום".

"שמו של הסרט מתייחס לא רק לאופיו הפסיבי והאפאתי של אד... אלא גם למשבר הגבריות, שהוא הנושא המרכזי שבו עסקו ספרי המתח האמריקניים" והפילם נואר, שהסרט מתייחס אליהם.

הסרט מצולם בשחור-לבן, ו"מזכיר צילומי פרסומת מאותה תקופה למכוניות או למוצרי חשמל שנהפכו לסמלי השגשוג ששרר אז". כך נותר רושם של "משהו מחושב, קר ואפילו אכזרי. אבל האיכויות האלה מעניקות לסרט מידה של קשיחות נכונה מבחינה דרמטית ורגשית. 'האיש שלא היה שם' מתבונן אחורה באירוניה, ומגלה את מקורות המשבר שהחברה האמריקנית נתונה בו מאז. מה הפלא, לפיכך, שככל שהעלילה מתקדמת אל סופה הבלתי נמנע, האירוניה מתחלפת במלנכוליה".

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") סבור, ש"למרות כל נפלאותיו וקסמיו" הסרט "איטי מאוד, ולכן - משעמם לעתים קרובות". ההומור כאן "מעודן ומרומז", ונובע בעיקר מהפער שנוצר בין הווייס אובר של אד (מחשבותיו), לבין מה שקורה על המסך. "הצחוק שקט ומריר; צחוק מלנכולי, אם תרצו. בעיקר על טיפשותו המופלגת של הגיבור, המדרדרת אותו עד לגרוע מכל".

הסרט "מתאר את האירועים, רק כדי להבליט את חוסר השליטה המוחלט של כל המעורבים בו על המתרחש. אף אחד לא רואה את כל התמונה, ולאיש אין מושג מה יהיה הצעד הבא". בסופו של דבר, העונשים על הפשעים המבוצעים בסרט "מתפזרים לכל עבר באופן רנדומלי; כולם נענשים, אבל לא על הפשע שבוצע על ידם". מסתבר ש"גם הצדק, כמו כל אלמנט אנושי אחר בסרט המוזר הזה, פוגע רק לעתים רחוקות במטרות הנכונות". "טכנית, הסרט עשוי ללא רבב". הצילום "יפה מאוד", והמשחק "מענג".

דבורית שרגל ("רייטינג") כותבת, שהסרט "מצולם ומעוצב בצורה מרשימה עד כאב. נראה שאיתן וג'ואל הם האנשים שיודעים הכי טוב לכנס שני אנשים בפריים אחד, ופשוט לסגנן את הסצינה ולהעמיד אותה בצורה מושלמת".

בסרט קיימות "הרבה מאוד מחוות של הומור. הוא ממש מצחיק, אבל לא בפתאומיות ובקול רם. עוברת שנייה עד שמעכלים את האבסורד שבסיטואציה". דיקינס, הצלם הקבוע של האחים כהן מזה זמן, "מתמחה בצילום לעומק, ומקנה בכך לסרטם מימד נוסף. הוא אלוף בארגון הפוקוס של התמונה, ובכך גם מנווט את הצופה להסתכל החוצה, פנימה, החוצה".

המגרעת היחידה היא, שלאחים כהן "קשה לגמור וזהו. לכן, לכמה דקות, באמת קלות, יש תחושה של די... אבל זה נסלח לחלוטין". הסרט "אינטליגנטי ומהנה בצורה יוצאת דופן".

בקיצור: סרט בסגנון הפילם נואר. אירוני, מלנכולי, מצחיק, וגם אם איטי לעתים - מאוד מהנה.