הקשר בין עוני לטרור

ד"ר עודה שחאדה, מנהל איגוד התעשיינים הפלשתינים, שמרכזו ברמאללה, אומר: "רמאללה היא הבירה הפוליטית והכלכלית הפלשתינית. כל המשרדים הממשלתיים, החברות הגדולות, הנהלות הבנקים והקונסוליות הזרות מתרכזים ברמאללה. שיתוק העיר משפיע על החיים הכלכליים בכל רחבי הגדה". שחאדה אומר, כי מאז תחילת הפעולה אף אינו יכול להיכנס למשרדו, שנמצא במרכז העיר.

המצב הכלכלי בשטחים, מאז תחילת האינתיפאדה, נמצא במצב של התדרדרות מתמדת. ההתלהבות חסרת התקדים של צעירים לבצע פעולות התאבדות נובעת בחלקה מהייאוש ותחושת חוסר התקווה, הנגרמים גם בשל המצב הכלכלי והחברתי הקשה, ותחושת המצור בו נתונה האוכלוסיה.

על פי נתונים שפירסם לפני כשבוע הבנק העולמי, מספר העניים (המוגדרים ככאלה החיים מפחות מ-2 דולר ליום) עלה מ-600 אלף לפני האינתיפאדה ל-1.5-1.2 מיליון בסוף שנת 2001. כוח העבודה הפלשתיני, שהוערך ערב האינתיפאדה ב-680 אלף נפש, סובל מאבטלה קשה, שטיפסה מ-10% לקרוב ל-28%.

לפי קריטריונים אחרים של הגדרת אבטלה, בהם משתמש הבנק העולמי, הכוללים גם את אלה שהתייאשו מלחפש עבודה - אחוז האבטלה המעשי הינו 35%. אם בספטמבר 2000, לאחד מתוך 4.8 פלשתינים היתה עבודה כשכיר, הרי שבדצמבר 2001 רק אחד מתוך 6.5 פלשתינים מועסק.

מספר הפלשתינים המועסקים בישראל ירד אף הוא דרמטית, מ-120 אלף לכ-50 אלף, כולם מהגדה ובצורה בלתי חוקית. גם מספר המשרות במגזר הפרטי בשטחי הגדה ועזה הצטמצם בכ-60 אלף בהשוואה לתקופה שלפני האינתיפאדה.

לאינתיפאדה השפעות חברתיות קשות, שהובילו גם הן לצמיחת חממה לתמיכה בארגוני הטרור ונכונות מצד כל שכבות האוכלוסייה לקחת חלק בפעולותיהם, כולל שכבות שבעבר לא עשו כן. התופעה הברורה ביותר היא התפשטות העוני.

אחוזי העוני בקרב החברה הפלשתינית בסוף שנת 2001 נעים בין 40% ל-50%, וזאת תוך שימוש בנתונים המגדירים עוני כהכנסה מתחת ל-1,600 שקל עבור משפחה בת שש נפשות. האיזורים העניים ביותר הינם איזורי דרום רצועת עזה, חברון וכפרים מבודדים יחסית בגדה.

הבנק העולמי מעריך, כי שני שלישים מ"העניים החדשים" שהתדרדרו למצבם לאחר פרוץ האינתיפאדה נמצאים ברצועת עזה, מחציתם בערים עזה וחאן יונס. מצד שני, בבית לחם וברמאללה תופעת העוני החדש כמעט שאינה מורגשת.

הסיבה העיקרית ליצירת הקושי הכלכלי לפלשתינים היא, ללא ספק, הסגרים והכתרים שמטילה ישראל, המשבשים את התנועה בתוך השטחים, את התנועה לישראל ואל מדינות ערב השכנות. כתוצאה מכך, הצטמצמו ממדי הייצוא והייבוא הפלשתינים, וייצוא הסחורה החקלאית, למשל, ירד בכ-30% בהשוואה לפוטנציאל הייצוא שלו בשנת 2001.

הסיכונים הגדולים ואווירת אי הוודאות גרמה לבריחת הון מהשוק הפלשתיני, ולהפסקת ההשקעות הפרטיות. החשש מנזקי הלחימה, אי היכולת לעמוד בלוחות זמנים והתרופפות שלטון החוק הרתיעו משקיעים ובנקים. השקעות בענפים שנחשבו לאטרקטיביים לפני האינתיפאדה, כמו תיירות ובנייה, הפכו לבלתי רלוונטיים. ההערכה היא, כי כלל ההשקעות ירד ב-19% בשנת 2000, ובכ-30% נוספים בשנת 2001.

80% מהכנסות הרשות הפלשתינית קשורות במיסים שישראל גובה בעבורה (מע"מ, מכס, מיסי דלק וטבק), ואותם אין היא מעבירה לפלשתינים מאז תחילת האינתיפאדה. הבנק העולמי מעריך, כי ישראל מחזיקה ב-507 מיליון דולר השייכים לרשות הפלשתינית בגין מיסים אלה. עם זאת, התמוטטות השלטון המרכזי נעצרה, בשל תמיכה תקציבית מחו"ל.

לפלשתינים הועברו 584 מיליון דולר בין נובמבר 2000 לדצמבר 2001, מהם 405 מיליון מהליגה הערבית. 114 מיליון הועברו מהאיחוד האירופי. עם זאת, לרשות הפלשתינית חובות בלתי משולמים בהיקף של 430 מיליון דולר לספקים שונים ולבנקים פרטיים, ובכל חודש בממוצע צוברת הרשות חובות בלתי משולמים נוספים בסך של 22.5 מיליון דולר.

הבנק מעריך, כי גם אם תיפסק הלחימה ויוסרו הסגרים באופן מיידי, יידרשו לפלשתינים לפחות שנתיים כדי להגיע למצב כלכלי הדומה לזה שהיה לפני האינתיפאדה.