אי-צדק, אי-צדק תרדוף

רחמים עצמיים הם צומת הדמים, שבו נפגשות תנועות לאומיות. ההתחרות הבלתי פוסקת על אומללות לובשת ממדים של פתולוגיה וגם של פארסה. מנהיג לאומי מתייצב לפני מצלמות הטלוויזיה, ושואל "מראה, מראה שעל הקיר, מי קורבן גדול ממני בכל העיר"? והצופים יודעים למה לצפות, אם מנהיג התנועה הלאומית הנגדית קופץ, ומשיב, "אני הוא". כאשר פטריוטים מאבדים את הפרספקטיבה, ומתחילים להאמין שהם אלופי העולם בכאבים, השכל הישר וסיכויי ההתפייסות יוצאים לחופשה ארוכה.

יאסר ערפאת חוזר בשבועות האחרונים פעם אחר פעם - והוא חזר גם ביום א', בראיון הבונקר שהעניק לסי.אן.אן - על המלים "אנחנו העם היחידי בעולם תחת כיבוש". אומללותם של הפלשתינים, והייסורים שנחלו ב-50 השנה האחרונות, אינם צריכים הוכחה. אבל התביעה הבלתי פוסקת לכתר העולמי מעוררת לא פעם תהייה. האם הוא אומר את זה מאותה סיבה שבשאר אל-אסד מדבר על "השואה הפלשתינית" - כלומר, כדי לזכות בנקודות של יחסי ציבור - או מפני שהוא באמת מאמין בזה? ואם הוא מאמין, מה זה אומר על תפיסתו ההיסטורית? ומה זה אומר על הסיכוי, שהוא יסכים לזוז מן המקום שבו עומדים רק שאהידים גמורים?

הנה רשימה חלקית של עמים כבושים ומיוסרים, שלא נועדה לפטור איש מייסורי מצפון.

"ואז הסתלקנו אל ההרים"

* הכורדים של צפון המזרח התיכון: העם שהפסיד בכל ההגרלות. כאשר חילקו את המזרח התיכון, אחרי מלחמת העולם הראשונה, לא מצאו בשבילם אפילו מדינונת אחת, אפילו שטח חסות זעיר - בשעה שמצאו שטחים כאלה בשביל קטני השייח'ים של המפרץ הפרסי. איש אינו יודע את מספרם המדויק, אפשר שהוא עולה על 30 מיליון, אם כי ההערכות הזהירות מעמידות אותו על חצי המספר הזה. הם מחולקים בין תורכיה, עיראק, איראן וסוריה, עם כיסים קטנים גם בארמניה ובאזרבייג'אן. רוב הארצות האלה מילאו את חלקן לא רק בדיכוי חרויותיהם הפוליטיות של הכורדים, אלא גם בדיכוי תרבותם ולשונם.

* השחורים של דרום סודאן, נוצרים ועובדי דתות מקומיות, נלחמים זה 45 שנה, בהפסקות, על זכויותיהם. המלחמה הנוכחית התחילה ב-1983, אחרי שהממשלה הערבית בחארטום החליטה לכפות את חוקי השאריעה גם על הלא-מוסלמים. חבל נובה, שבו התגוררו ב-1983 מיליון וחצי בני אדם, התרוקן מרוב יושביו, וכיום יש בו רק 400 אלף. מן הנשארים, 65 אלף גורשו מן האזורים החקלאיים הפוריים אל הרמות הצחיחות. התוצאה הבלתי נמנעת - רעב.

אחד המגורשים סיפר בשנה שעברה לכתבת של סוכנות הידיעות רויטרס: "כאשר האויב הגיע, הם שרפו את בתינו. הבקר נמלט, והחיילים תפסו אותו. הם לקחו את כל המזון, הם לקחו את הנשים ואת הילדים. ואז אנחנו עזבנו, הסתלקנו אל ההרים".

באמצע פברואר, מטוסים של צבא הממשלה הטילו שש פצצות על קהל של פליטים, שאספו חבילות מזון ממחסנים של האו"ם, והרגו שני ילדים. לפי הידוע לנו, אף אחד מן הילדים אינו עומד להופיע על בולי-דואר של מדינות הליגה הערבית.

איך טיבט והאויגורים נתקעו

* עם קצת יותר מזל, טיבט היתה יכולה להשתחרר מסין, כשם שמונגוליה השתחררה ממנה בתחילת המאה ה-20. תחת זאת, הקומוניסטים כבשו את טיבט ב-1950, דיכאו ללא רחם את תנועתה הלאומית תשע שנים אחר כך, והציפו אותה במתנחלים. לפי נתוני הממשלה הטיבטית הגולה (היא יושבת בצפון הודו, בהנהגת הדאלאי לאמה), בטיבט יש כיום 6 מיליון טיבטים ו-7.5 מיליון סינים. הדיכוי הסיני בטיבט היה מכוון מיומו הראשון נגד עצם הזהות הטיבטית, ובייחוד נגד משקלה של הדת הבודהיסטית. כל מה שהיה טיבטי תואר כ"ריאקציוני", או "פיאודלי".

* האויגורים של צפון מזרח סין הם עם מוסלמי, דובר לשון מן המשפחה התורכית. הסינים קוראים לארץ האויגורים "שינגיאנג". לאומנים אויגוריים קוראים לה "מזרח טורקסטאן". לפי סטטיסטיקה רשמית של סין, מספר המתנחלים הסיניים כמעט השתווה למספר הילידים (7.2 מיליון לעומת 6.4 מיליון). סין האשימה בשנים האחרונות, שזרועה הארוכה של "אל קאעידה" הגיעה עד טורקסטאן, והיא עומדת על זכותה לטפל במרי האויגורי באותו אופן שהאמריקנים מטפלים באפגניסטן. אבל בעיית האויגורים התחילה שנים רבות לפני שאוסאמא בן לאדן נולד.

לפי האויגורים, אבות-אבותיהם מרדו 42 פעם בשלטונה של סין עוד במאה ה-18 ובמאה ה-19. לדבריהם, הסינים גורשו ב-1863, והאויגורים הקימו "ממלכה עצמאית", שקיבלה הכרה בין לאומית - עד שמעצמות המערב בגדו בהם, ועודדו את סין לחזור ולכבוש אותם, כדי למנוע התפשטות רוסית. פעמיים ניסו האויגורים לכונן רפובליקה עצמאית, ב-1933 וב-1944, ונכשלו. יש ראיות, שהם סובלים מאפליה כלכלית ותרבותית. הם ערכו את הקונגרס ה-27 שלהם לפני חודשיים במינכן.

סליחה, אמרה אינדונזיה, אבל...

* לאינדונזיה, הארץ המוסלמית הגדולה בעולם, יש כנראה הנסיון המעציב ביותר בדיכוי שאיפותיהם הלאומיות של עמים קטנים, שהתמזל מזלם לחיות בקירבת גבולותיה. המקרה המפורסם ביותר הוא זה של מזרח טימור, שנפלה קרבן לנסיון השמדת עם. היא היחידה, שהצליחה להיחלץ מזרועות אינדונזיה, ועומדת בקרוב לקבל עצמאות.

אבל מקרה טראגי לא פחות הוא זה של מערב-פפואה, לשעבר מושבה הולנדית, שהאינדונזים כפו עליה את השם "איריאן-ג'איה", ושינו את הדמוגרפיה שלה באמצעות מאות אלפי מתנחלים. מערב פפואה, השוכנת לצד המדינה העצמאית של פפואה ניו-גיני, שונה לחלוטין משאר אינדונזיה. תושביה הם בני הגזע המלאנזי, כמו רוב העמים הילידים של דרום האוקיאנוס השקט.

הפפואנים מאבדים לא רק את הרוב שלהם, כי אם גם את אדמות אבותיהם: זכיונות עליהן חולקו ב-30 השנה האחרונות לתאגידים אינדונזיים ורב-לאומיים. לפני שנתיים התנצלה אינדונזיה לפני הפפואנים, והסכימה להחזיר על כנו את השם "מערב פפואה". אבל היא גם הודיעה, שלא תרשה לפפואנים לעזוב.

ועידה פפואנית לאומית, בנוכחות 2,700 צירים, הכריזה "עצמאות" ביוני 2000. איש לא הכיר בה. יש לפחות עוד שתי קבוצות אתניות באינדונזיה, הלוחמות על זכותן להקים מדינות עצמאיות.

* המקרה הטראגי והאלים ביותר של אומה שוחרת עצמאות הוא זה של הטאמילים בסרי לנקה. הם לוחמים זה 19 שנה, השתלטו על חלקים ניכרים של צפון סרי לנקה, והנחילו לצבא הממשלה שורה של תבוסות איומות. הטאמילים גם פיתחו למעלת אמנות את טכניקת המתאבדים, ונראה שהם מקור ההשראה העיקרי של השאהידים הפלשתיניים.

נערים ונערות טאמיליים נשלחים למחנות אימונים - ויוצאים משם עטופים בחומר נפץ. הם נשלחים אל מרכזי אוכלוסיה בדרום, אלה המיושבים בבני הרוב הסינהאלי. המתאבדים הצליחו לרצוח, בין השאר, נשיא אחד ולפצוע נשיא אחר. הם תובעים לעצמם מדינה עצמאית באזורים, המיושבים בסינהאלים - אבל לאחרונה הם חתמו על הסכם הפסקת אש, ועומדים לפתוח שיחות שלום, אולי כבר בחודש הבא.

מן הרשימה החלקית של אומות מעונות, נראה שהמקרה הטאמילי הוא זה הצריך לעורר יותר אסוציאציות אצל ישראלים ואצל פלשתינים. שורשי הסכסוך של סרי לנקה הם אומנם עתיקים, אבל ליבו אותו מניפולציות של שלטון קולוניאלי בריטי.

סרי לנקה קיבלה עצמאות ב-1948, והטאמילים הפכו מייד לאזרחים ממדרגה שניה. חלקם היו מוכנים להשתתף בתהליך הפוליטי, אבל מעשי טבח של הרוב הסינהאלי דחפו את הטאמילים לזרועות תנועת גרילה קיצונית. הקזת הדם של שני העשורים האחרונים היתה פנומנלית: 60 אלף בני אדם, אולי יותר, נהרגו. כלכלה, שיכלה להתחרות בהונג-קונג ובסינגאפור, סבלה נזקים עצומים.

ואחרי כל זה, כל מה שהושג הוא תיקו. עכשיו, רק עכשיו, עומדים הצדדים להתחיל משא-ומתן רציני. כדי להגיע עד הלום, על הסינהאלים היה להחליף תחילה את השלטון, ולבחור ראש ממשלה ממפלגת האופוזיציה.

המעוניינים ברשימה הרבה יותר מקיפה של אומות מעונות, כבושות, רצוצות ושוחרות עצמאות יוכלו למצוא אותה באתר הרשת של "ארגון האומות והעמים הלאמיוצגים", בכתובת www.unpo.org כתובת הדואר האלקטרונית של יואב קרני היא karny@bellatlantic.net