5 הארות פוליטיות

טיבי, רופא במקצועו, כבר היה דובר מבוקש בערוצי הטלוויזיה הזרים. באותו יום, פגשנו אותו מתראיין לערוץ ITN, חדשות הטלוויזיה העצמאית הבריטית, מעל פסגה החולשת על בתי אום אל-פאחם. הוא דיבר על הזדהות ערביי ישראל עם האינתיפאדה הפלשתינית הראשונה, שפרצה בעזה ארבעה חודשים קודם לכן. אותו התוכן ואותו הטון חזרו בהתפרצות האלימה באוקטובר 2001, באינתיפאדה השנייה, וגם בסוף השבוע שעבר ברהט שבנגב.

כשהתפנה, הצגנו לו רק שאלה אחת: בהנחה שתינתן לפלשתינאים מדינה עצמאית, אחרי נסיגה מלאה לגבולות 1967 - איפה תעמוד אום אל-פאחם, השוכנת ממש על הקו הירוק, ביום שאחרי (אום אל-פאחם כמשל למיגזר הערבי כולו)?

"אנחנו נהיה הסודטים", פלט טיבי, בן הכפר טייבה, בלי לחשוב אפילו רגע.

תודה על גילוי הלב, אמרנו מופתעים, ופנינו ללכת.

לקח לטיבי 10 שניות כדי לתפוס שנתקל באחד הישראלים שמכיר את המטאפורה ההיסטורית של הסודטים, ואת לקחיה. הוא קרא לנו בחזרה, וטען שלא הבנו אותו. כוונתו היתה לומר שהמדינה הפלשתינית ואום אל-פאחם יהיו כמו ישראל ויהודי אמריקה.

נניח, אמרנו לו, אלמלא פליטת הפה שלך שהסגירה כוונת זדון. אחרת לא היית משתמש במשל הסודטים.

למי ששכח: רכס הסודטים הוא רכס הרים בצ'כוסלובקיה, בו ריכוז אוצרות הטבע של הארץ. זה גם הגבול הטבעי אשר מגן עליה מפלישה גרמנית. בין שתי מלחמות העולם גרו בחבל ההררי תושבים ממוצא גרמני. בעקבות סיפוח חבל הריין הצרפתי ואוסטריה לרייך השלישי, תבעו סיפוח דומה גם הגרמנים הסודטים, אחרי שהקימו בכפריהם סניפים של המפלגה הנאצית והניפו את דגלי צלב הקרס.

היטלר לחץ, והסודטים נקרעו מצ'כוסלובקיה בהסכם מינכן, עליו חתמו בריטניה וצרפת כערבות לעצמאותה. המעצמות האמינו להיטלר כי זוהי תביעתו הטריטוריאלית האחרונה. שר החוץ הבריטי, וויילט צ'מברלין, נפנף בשובו ללונדון בדף ההסכם, והבטיח "שלום ל-1,000 השנים הבאות". חצי שנה אחרי הסיפוח, כבש היטלר ללא קרב את כל צ'כוסלובקיה. כעבור חצי שנה נוספת, הוא פלש לפולין - וחולל את מלחמת העולם השנייה.

אגב, צ'מברלין נכנע להיטלר בלחץ דעת הקהל בארצו, שהלכה שבי אחר סיסמת אגודות המרצים באוקספורד ובקמברידג' - "שלום עכשיו, שלום בימינו".

"ההיסטוריה לא חייבת לחזור על עצמה", טען טיבי ביום האדמה באום אל-פאחם.

אתה צודק, אמרנו לו. גם וולטייר, הפילוסוף הצרפתי, אמר שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אבל בני האדם כן.

2.הופעת שרי הממשלה במסיבת העיתונאים שבישרה את המבצע המתגלגל, הזכירה הצבעת אמון בישיבת כנסת, ולא מועצת מלחמה. שרון לא הסתפק בנאומו. השרים, ראשי מפלגות הקואליציה, קמו לבקשתו בזה אחר זה במצעד חריג אך מבוים היטב, כדי לחזק את דבריו, כאילו הוחלט קודם על יציאה למלחמת שלום ממשלת האחדות.

כעבור שעה נפתח בלשכת שרון מצעד אחר, של ראשי מפלגות האופוזיציה. הם הוזמנו להצטרף או לחזור אל חיק ממשלתו, אבל דחו אותו על הסף. הם לא מתאבדים. חסר לטומי לפיד לפתוח שולחן עם החרדים, או לאביגדור ליברמן ויצחק לוי להיכנס לתמונה של פרס.

מה בוער לשרון? לא רק הצורך הכן באחדות. חוזר ומציק לו החשש מפרישת העבודה, והוא שב ושולף את השד של ממשלת הימין. שד מארץ הדחלילים, מרוב שליפות. השבוע חזר וניסה לקרב את הלבבות, הפעם דרך אלי ישי, ולפיד כמעט מת מצחוק. חמץ ומצה תחת גג אחד, ועוד בחג הפסח. ככה זה כשהדבקות במטרה נהפכת לדיבוק.

שרון במלכוד סיסמת הבחירות שלו. ביטחון מלא, אם יש היום דבר כזה, תביא אולי ממשלת ימין צרה, אבל תהילת עולם של מלאך שלום לא תבוא אלא על הכנף השמאלית של ממשלת האחדות המדומה. שרון מזגזג, ונהנה לחשוב שהוא מבלבל את האויב. בינתיים, עם ישראל מבולבל.

לאן פני שרון מועדות? לבחירות 2003. הימור פרוע: בדינמיקה שאיננה מובילה לשום מקום עשוי להתבהר מבין רכיבי האחדות, לפחות מרקם של תנועת מרכז חדשה. הסיכוי האחרון של שרון לשריין לעצמו מקום טוב באמצע גם ביום שאחרי.

3.קולות המלחמה החרישו את הדיבורים על הקדמת הבחירות, אך לא הדחיקו את ההכנות לקראתן, ובעיקר את חיפוש האלטרנטיבה: שמות ומותגים חדשים נבחנים ונשקלים בחדרי חדרים, ובמבדקים סמויים בידי צוות אסטרטגים פוליטיים ומומחים לעיצוב דעת הקהל.

תרחיש התפרקות המפה הפוליטית, בעיקר במחנות העבודה והליכוד, וחבירת חלקי הפאזל אל מפלגות הלוויין - אינו חדש. בראשית ימי האחדות, נראה שהציר שרון-פואד יתפתח לגרעין מפלגת המרכז החדשה, שתסחוף את ניצי העבודה ויוני הליכוד.

גרעין זה היה אמור להיוולד בחבירת יוני העבודה, בראשות יוסי ביילין, אל מרצ, לשם יצירת שמאל הומוגני חדש, לעומת חבירה של ניצי הליכוד, בראשות בנימין נתניהו, אל המפד"ל, האיחוד הלאומי וישראל ביתנו, ליצירת ימין מחוזק.

ההרכב החדש של סיעת המרכז, יכול לשמש מאיץ לתהליך, ככל שפוחתים סיכויי פורשי הליכוד (דן מרידור, רוני מילוא ודוד מגן) לשוב אל תפארת עברם במפלגת האם. במקום בו דוד מגן עומד, אין מים עומדים. הוא לא מסתיר את הפעפוע הבין-מפלגתי שמתחת לפני השטח, אך מבליע חיוך, במקום תשובה לשאלה עד כמה פעיל הדינמו שלו בבית המרקחת הזה.

אבל סיר הלחץ של ממשלת האחדות, מוליד גם מוטאציות - מדהימות על פניהן - שבינתיים מתגלות כיצורי נפל. מי, למשל, היה מהמר שיכולה לקום מפלגה חדשה, סוציאל-דמוקרטית, בראשות אריאל שרון ו...שמעון פרס? זו אינה פטה מורגנה, אלא בלון ניסוי שכמעט עלה לאוויר, לאחר שעצם הרעיון לא נדחה על הסף בבדיקה ראשונית.

פרס אפילו עמד להכריז על כך לאחרונה, במפגש יזום של מקורבים, אבל קיבל "רגליים קרות" ברגע האחרון, וגזר על עצמו שתיקה. לפחות בעניין זה.

הכינוס המתוקשר של ראשי המשק, שנערך לא מכבר בבית התעשיינים, הוצג לשווא כניסיון להציע חלופה שלטונית של נבחרת מנהלים מקצוענים, בראשות דני איילון. גרעין ריאלי יותר של מפלגת שלטון עתידית, שגם הוא נבחן מאחורי הקלעים, מעמיד בראש ההרכב את יעקב פרי, עמרם מצנע, פרופ' אבישי ברוורמן ומשה נסים כמועמד לשר האוצר. כל אחד מהם עם קבלות.

מעשה המרכבה מתאפיין ביצירתיות, והשמים הם הגבול. האמונה בכוחם להגיע אל ההרכב המנצח - נובעת מהנחת העבודה הבאה: למערכת הקיימת נגמרו המועמדים בשיעור קומה, אשר יאפילו על המוניטין הציבורי החיובי שכבר נצבר לזכות שחקני הרכש.

4.שר התשתיות לשעבר, אביגדור ליברמן, לא היה מוכן להעריך בסוף השבוע שעבר את תוחלת חיי ממשלת האחדות. "זו שאלה לא רלבנטית", אמר בטלפון הנייד, בדרכו ללשכת שרון לשמוע את הבקשה הצפויה לחזור לממשלתו, ולהגיד לא. הוא לא בוכה על חלב שנשפך: "לצערי, צדקתי שנכונות לוויתורים חד-צדדיים מצידנו, רק תגביר את הטרור".

ליברמן אומר, שכמעט שלא השאיר אחריו במשרד התשתיות עסקים לא גמורים, לפחות במה שכרוךבהחלטה מיניסטריאלית. הוא סיכם את הסדר העלויות במבנה החדש של חברת מקורות, ואת מרווח השיווק של חברות הדלק. עםחברת החשמל נסגרה גם הקמת תחנת הכוח הפרטית ברמת חובב, שהיתה תקועה זמן רב.

יצא לו שם של בולדוזר, בעיקר כאשר ניסה להקל את מצוקת המים בקיצוץ אכזרי של הצריכה הביתית.איך קרה שמדיניות הביטחון גברה על סכנת הצמא? ליברמן: "עזבתי בגלל שלא נמצא פתרון לביטחון האישי, והבעיה הזאת באמת חשובה מכל האחרות. כי בעסקי המים פתרנו בעצם כל מה שניתן לפתור. ההכנות להתפלה רצות יפה. חוסלו צווארי הבקבוק. צריך רק להחליט מי יקים את המתקנים, מקורות או מישהו אחר, וזה כבר בדרג המקצועי. בלי שר, אולי הדברים ילכו עכשיו יותר לאט. רק חבל שהקיצוץ במכסות המים לא אושר בממשלה".

הוא מצטער על שני תיקים גדולים שנותרו פתוחים: יישום דו"ח מילגרום במנהל מקרקעי ישראל, וההתקשרות עם קבוצת טראקטבל הבינלאומית, להנחת תשתית ההולכה של הגז הטבעי. "היעדרו של השר לא עוזר לקדם אותם", הוא אומר, אבל רומז שגם בקטע הזה הדברים אינם תלויים באוויר.

לפני שעזב, השתדל לסגור קצוות עם שר האוצר והחשב הכללי, והשאיר בלשכתו את ראש המטה שלו, אדוארד בלאו, עם כמה עוזרים, להשלים מהלכים. גם סגניתו, נעמי בלומנטל, שהפכה אחרי התפטרותו לסגן שר במשרד ראש הממשלה, בעצם ממשיכה - באישורו של שרון - לפקוח עין על תחומי משרד התשתיות שהיו באחריותה.

ליברמן לא יראה את מינויו של דן מרידור לשר התשתיות כ"טריקת דלת", אם ירצה לשוב לממשלה: "זכותו של שרון למנות את מי שימצא לנכון. הוא לא יכול להשאיר את התיק לא מאויש לעולם. השאלה מה יהיה אתי, בטלה בשישים".

מי יכול להצטער על התפטרותו? אולי דוד קליין. לו נשאר בממשלה, היה ליברמן מתנגד להצעת סילבן שלום להקים בחוק מועצת נגידים בבנק ישראל. "זה דבר לא נכון, מיותר, ובכיוון ההפוך", אמר, "היה לבנק אפקט משמעותי לאורך השנים בבלימת האינפלציה וביציבות המערכת הבנקאית. לא יכולים להפוך אותו פתאום למחלקה באוצר".

5.מה נשתנה בוועדת הכספים במושב החורף, שננעל בפגרת הפסח, לעומת מושב החורף בשנה שעברה? הוועדה גדלה, מ-17 ל-20 ח"כים, אבל עניין החברים במתרחש בה פחת לכדי מחצית, אם נשפוט לפי רמת נוכחותם בישיבותיה, בסקר החצי שנתי הקבוע של מדור זה.

בחורף אשתקד נרשמה נוכחות ממוצעת של 58.7%, ונוכחות ביותר ממחצית הישיבות של 75% מחבריה. בחורף זה נרשמה נוכחות ממוצעת של 39.5% בלבד, ורק 35% מהחברים נכחו ביותר ממחצית הישיבות. נוכחות סטטיסטית. מנהל הוועדה החדש, טמיר כהן, נוהג כקודמו, איוור קירשנר, שפרש לגימלאות. הוא רושם כל ח"כ שנכנס לחדר, אפילו רק לשתיית קפה. צדק מוחלט אין כאן, כי אין מודד למעורבות פעילה.