מכל תוכניות ערב יום השואה, דווקא הפקה פיקטיבית - "אנה פרנק - הסיפור המלא", היתה המעניינת מכולן. כשעלתה ההפקה הזו בשנה שעברה בארה"ב בהפקת ABC, שיבחה אותה הביקורת, ובצדק. לראשונה החליטו מספרי סיפורה של אנה פרנק שלא להתבסס בלעדית על היומן שלה, זה שצונזר (ויש האומרים גם שוכתב) בידי אביה אוטו. במקום זאת, הוחלט להסתמך הפעם על הביוגרפיה שכתבה אודות פרנק מליסה מולר, ועל עבודת מחקר עצומה במימדיה של הסופר קיקר אליס, שחקר מה אירע לאנה ולמשפחתה אחרי שנתפסו בידי הנאצים באותה עליית גג באמסטרדם.
התוצאה הסופית היתה מרגשת - כמובן שהיתה, מי הרי יכול לעמוד מול סיפור כזה? תרמו לכך גם הקצב האיטי והלא מתלהם שבו סופר הסיפור, והמשחק המקסים של האנה טיילור-גורדון, נערה שעיצבה את אנה פרנק כפי שנערה בת 15 צריכה להיות - מרדנית, חצופה, רומנטית ותמימה.
המעניין הוא, שהדבר לא מנע מההפקה להיות גם מפוקחת ומציאותית. לראשונה הוצאו מחוץ לארון כל אותם דברים, אשר אוטו פרנק ביקש להימנע מעיסוק בהם - למשל היחסים הקרירים בינו לבין אשתו אידית, או תיעובה של אנה את אימה (ביומנה היא כתבה "אני שונאת את אמא", משפט שנמחק, לא במיומנות רבה מדי, בידי אוטו).
"אנה פרנק - הסיפור המלא" הוא סרט בדיוני, שניכר כי הופק עשורים רבים אחרי השואה. כמו סרטים נוספים של השנים האחרונות, הוא אינו מציב את גיבוריו על במה מוגבהת ואינו סוגד להם. הוא רואה בהם בני אדם לא נטולי חסרונות, אשר הושלכו אל תוך הכאוס ההיסטורי הגדול של המאה ה-20.
הניסיון לשוב ולהזכיר לנו כי מדובר אחרי הכל בבני אדם, לא רק שיצר סיפור עגול ואמיתי יותר, אלא גרם לצופים להתחבר בקלות לאנה ולבני משפחתה, ובכך לא רק להעריץ אותם - אלא גם לדמיין כיצד היו נוהגים לו היו במצבם. ומשם, הדרך אל ההזדהות היתה כבר קצרה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
