עדות המהנדס לא הספיקה

דכה זידאן (להלן: "הנאשם") הואשם ע"י עיריית תל-אביב בביהמ"ש לעניינים מקומיים בתל-אביב בביצוע עבודות בנייה ללא היתר בסככות בשד' ירושלים ביפו (להלן: "המבנים") ובשימוש בהם בפועל. התיק נדון בפני השופטת עינת רביד.

מטעם התביעה העידו שני עדים - מהנדסים ממחלקת הפיקוח על הבנייה בעירייה. לאחר סיום עדויותיהם, משהכריז ב"כ העירייה כי אלה כל עדיו, ביקש ב"כ הנאשם לטעון כי אין מקום לחייב את מרשו להשיב לאשמה.

טענתו העיקרית של ב"כ הנאשם היתה, שלא הוכח קשר של שימוש בפועל או של אחריות לביצוע עבודות בין הנאשם לבין המבנים, ולכן ביקש לזכותו מן האשמה כבר עם סיום עדויות התביעה. הסנגור הפנה לסתירות בעדויות המהנדסים בעניין זיהוי המבנים, וטען שהם לא קשרו בין הנאשם למבנים הספציפיים, לא בדרך של בנייה ואף לא בדרך של שימוש, אלא העידו באופן כללי שהוא אחראי לאיזור.

בתשובתו טען התובע, כי למהנדסים, המכירים היטב את האיזור, נוצר הרושם שלנאשם שייך המקום כולו, לרבות המבנים נשואי כתב האישום. התובע ציין, כי העובדה שהנאשם משתמש במקום עולה בבירור מעדויות העדים, והדגיש את היכרותם רבת השנים עם האיזור.

ראשית, קובעת השופטת רביד - יש להזכיר בקצרה, כי אכן ההלכות בעניין טענת "אין להשיב לאשמה" ברורות וידועות, והן קובעות כי די בראיות דלות, בסיסיות וראשוניות, כדי לחייב נאשם להשיב לאשמה.

עוד יש להזכיר את פסק הדין שניתן בעניין קהלני (ע"פ 70643/01 מ"י נ' קהלני), שבו קבע בית המשפט המחוזי: "קביעה כי על הנאשם להשיב לאשמה, פירושה כי על חזקת החפות שלו ישנה לפחות עננה שהנאשם צריך לסייע בפיזורה. בדיעבד, השאלה שבפנינו היא אם אכן הראיות עצמן משקפות מצב ברור וחד-משמעי, שמצביע על כך 'שאין פה כלום', כדברי הסנגורים, או שמא כטענת התביעה, 'הסיפור' שמספרות הראיות - מחייב לפחות שמיעת גרסתו של המשיב כדי להסיר את העננה".

נשאלת השאלה, אם אכן העלתה התביעה "עננה" מעל ראשו של הנאשם, או שמדובר באחד מאותם מקרים יחידים, שבהם, למרות הקלות היחסית שבה מועבר הנטל להשיב לאשמה, לא יוטל נטל זה על הנאשם במקרה זה. לשם כך, יש לבחון מה הוכיחה התביעה באמצעות עדיה. בשלב זה של הדיון אין לייחס כל חשיבות לשאלת המהימנות והאמינות של עדי התביעה.

המהנדסים לא יכלו לציין שראו את הנאשם בתוך המבנה, וגם לא שבנה את המבנה, אלא רק שהוא מציג עצמו כאחראי לאיזור. מכל הפרוטוקול (המכיל 16 עמודים) והראיות שהוצגו (ת/1 עד ת/16), המילים היחידות שעליהן יכולה התביעה להתבסס הן דברי המהנדס: "כל מה שידוע לי, כל מה שמתנהל בשטח הזה מתנהל על ידי הנאשם. אני יודע את זה מדבריו. דיברתי איתו". ובהמשך: "הוא היה מציג עצמו כאחראי במקום".

האם די בכך כדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה לגבי המבנים נשואי כתב האישום? האם העובדה שהעד אמר, שהנאשם אמר לו שהוא "אחראי במקום", כאשר "המקום" אינו מוגדר ואינו מוסדר אלא מורכב מסככות שונות ומשתלה, וכאשר חיים במקום עוד אנשים - מספיקה כדי שנאמר, שהנטל עבר לנאשם? נראה, קובעת השופטת רביד, שאפילו ראיות "דלות וקלושות" ו"שברי ראיות" אין בכך. אך דלותן של הראיות מוכחת עוד יותר כאשר כל מהנדס בעדותו הצביע על מיקום אחר של הסככות, ואף תיאר את האיזור באופן שונה, ומכאן שגם המהנדסים עצמם מתקשים להגדיר מהו אותו "מקום", היכן גבולותיו והאם אכן הנאשם אחראי גם לסככות נשואות כתב האישום. השופטת רביד קובעת, כי כאשר מחברים את העדויות, וגם לאחר ניסיון לרכז את כל שברי העדויות המקשרות את הנאשם לאמור בכתב האישום, אי אפשר לומר כי הוכח קשר בין הנאשם לסככות הספציפיות נשואות כתב האישום.

במילים אחרות, גם כאשר בוחנים את כל החומר שהובא לחובת הנאשם, כלומר, לקשר שלו למבנים נשואי כתב האישום, וגם אם נצא מתוך הנחה שכולו אמין, לא ניתן לבסס באמצעותו הרשעה נגד הנאשם המסוים הזה בעבירה של בניית הסככות נשואות כתב האישום.

למרות התוצאה שהגיע אליה ביהמ"ש, דהיינו כי יש לזכות את הנאשם כבר בשלב זה, הרי אין לביהמ"ש כל ספק שהמהנדסים לא בדו מלבם ולא התכוונו לטפול אשמה על הנאשם. דא עקא, שעל ביהמ"ש מוטלת החובה לבחון את הראיות שהובאו בפניו באופן אובייקטיבי, ולראות האם יש בהם, גם כאשר הוא נותן אמון מלא בדברי המהנדסים - די כדי לקשר את הנאשם למבנים. במקרה זה אין בהן די.

מכאן, קובעת השופטת רביד - לא ניתן לראות במקרה זה, כי התביעה הציבה ולו גם "עננה" מעל ראשו של הנאשם אשר עליו להסירה, ולפיכך זיכתה את הנאשם כבר בשלב זה מכל אשמה בנוגע לכתב האישום.

תיק 1990070/92, ביהמ"ש לעניינים מקומיים בתל-אביב.

השופטת: עינת רביד.

בשם המדינה: עו"ד מלו.

בשם הנאשם: עו"ד גיל רווה.