סמכות האגודה לקבל חבר במציאות משתנה

ביום 26.3.2002 ניתן בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב פסק דין בעניין אברהמוב רות ואח' נ' כפר שמריהו ואח' (ה.פ 2014/95). עניין זה דן בבקשה של גב' רות אברהמוב וילדיה להתקבל כחברים באגודה השיתופית החקלאית בכפר שמריהו. זאת, לאחר שהסכם רכישת נחלה חקלאית ביישוב ממשפ' טבוש הותנה בהסכמת מינהל מקרקעי ישראל, וזה התנה הסכמתו בהסכמת האגודה. זאת ועוד, הסכם הרכישה התייחס אך ורק לבית המגורים ולמגרש שעליו הבית, המכונים חלקה א'.

תהליך ההחלטה בבקשה להתקבל כ"חבר": האגודה סירבה לקבל את המבקשים כחברים בשורותיה, ועם זאת לא התנגדה, כי יירשמו כחוכרים בחלקה א', אך לא בחלקה ב'. דהינו, האגודה מוכנה היתה לפיצול הנחלה ולהכרה בחכירה של המבקשים בחלקה א' (בלבד). לאור עמדת האגודה, סרב המינהל להסכים להעברת הזכויות בכלל, ואפילו לא בחלקה א'.

האגודה נימקה את התנגדותה לקבלת המבקשים כחברים, בכך שבעלה של המבקשת רות אברהמוב (הקבלן אמיל אברהמוב) "היה דמות ידועה בכפר שמריהו, היה לו רקורד מסוים וחברי האגודה לא היו מוכנים לקבל אותו".

על כך אמר בית-המשפט שם, מפי השופט גבריאל קלינג, כי "התחשבות באישיותו של בן זוג של המבקש להתקבל לאגודה שיתופית, ראויה", כי לפי הדין בן זוגו של חבר אגודה זכאי להיות חבר על סמך הודעת בן-הזוג החבר בלבד. לכן, קבלת המבקשת "היתה מאפשרת לבעלה להיות חבר באגודה, מבלי שלאגודה היתה יכולת להפעיל שיקול דעתה שלא לקבלו כחבר". כמו כן, אם נציג כלשהו של האגודה נתן למבקשת או לבעלה הבטחה כלשהי בעניין זה, ואפילו "אישור תושבות" (כי הרוכשים התיישבו בבית בינתיים לפני שמועמדותם נדחתה) - הרי "אין חבר ועד או פקיד באגודה מוסמכים להחליט על קבלת חבר, ואם נתנו הבטחה שאין בידם לקיימה יתכן שלמבקשים עומדת תביעה נגדם על הפרתה של אותה הבטחה".

השופט קלינג מפנה לשלוש החלטות מועצת מקרקעי ישראל, המחייבות את המינהל להיזקק להסכמת האגודה בעת שקילת אישור העברת זכויות בנחלה חקלאית. לכן, בהעדר הסכמה של האגודה, מחמת שלא קיבלה קונה המעוניין בכך כ"חבר", אין להלין על המינהל המסרב לאשר רישום הקונה כבעל הזכויות. זאת ועוד, "האגודה השיתופית, שלא כמינהל, רשאית לקבוע מי יהיו חבריה, ובית המשפט לא יכפה קבלת חבר על האגודה.

יתכן ושונים היו הדברים לו היתה בפני עתירתו של חבר החפץ למכור את זכויותיו והנתקל בסירוב בלתי סביר או שלא בתום לב של האגודה לאשר את העברת הזכויות לאחר. מוכר כזה יכול לטעון לפגיעה בזכויותיו הקנייניות ובריקונן מתוכן. אך אין הדבר כך באדם החפץ להיכנס למסגרתה של אגודה שיתופית שאינה חפצה בו".

לפיכך, קובע השופט קלינג, נהג כהלכה המינהל, אשר אינו מוסמך בעצמו לפסול את המועמד לקבל זכויות בנחלה, בהסתמכו במקרה זה על פסילת המועמד על-ידי האגודה - בלי לבחון כלל את תוכנם ומהותם של נימוקי הפסילה. פסק-הדין כאן נמנע מפורשות מפירוט נימוקי הפסילה, למרות שחומר הראיות בפניו הניב "ראיות למכביר המאששות את הגרסה" של האגודה ביחס ל"רקורד המסוים" של בעלה של המבקשת.

יש קושי רב בתוצאה זו: הרי המוכרים כאן כבר חברים באגודה. המוכרים לא חזרו בהם מן העיסקה, והמתינו "על הגדר" לתוצאות ההליך כאן. לכאורה, מדובר בעיסקה בת עשר שנים לפחות, כאשר הרוכשים מתגוררים כל השנים בכפר שמריהו. האין כאן פגיעה במוכר, חבר האגודה, רק משום שלא הצטרף להליך, או לא ניהל הליך משל עצמו? הפגיעה בקנין המוכר, משפ' טבוש, חברי האגודה, לא נדונה כאן כלל. האם המוכרים יאלצו להשיב לרוכשים את כל הכספים שקיבלו מהם לפני שנים רבות? מי יסלק ידם של הרוכשים מן הנחלה, אם בכלל? כמו כן, לא טען כאן מי מן הצדדים ביחס לטיב והיקף סמכות האגודה "לאשר" מי שמעוניין ברכישת נחלה חקלאית, בניהול מינהל מקרקעי ישראל. אם נטען ביחס לכך, אין לכך חותם בפסק הדין.

סקירת פסיקה קודמת של השופט ד"ר קלינג מעלה ניואנסים שונים: בעניין סינאי נ' משמר השבעה חזרה בה חברת אגודה, המוכרת את הנחלה, מן העיסקה, ובעקבותיה סירבה האגודה לקבל את הקונים כ"חברים". השופט קלינג קבע, כי אכן אין לכפות על האגודה חברים בהם אינה חפצה. גם שם לא נמצא טיעון ביחס לעצם סמכות האגודה "לאשר" מעוניין ברכישת נחלה חקלאית במקרקעי מינהל. ערעור על פסק הדין נדחה, מנימוקיו, על-ידי בית המשפט העליון במאי 1999.

לעומת זאת, בעניין גדעון רמז נ' מושב ינוב, אשר קדם לפסיקות אלו, נמכרה נחלה ע"י חבר ל"מועמד לחברות". האגודה אישרה את העיסקה ואת המועמד, ונתנה הסכמתה למינהל לצורך העברת הזכויות לרוכש. לאחר השלמת העברת הזכויות במינהל, ולפני תום תקופת "המועמדות" של הרוכש לפי תקנון אותה אגודה (אשר אינו משותף למרבית האגודות בעניין זה) - הודיע הרוכש כי הוא מבטל מועמדותו. למרות זאת, כפתה האגודה עליו "חברות" בהחלטת אסיפה כללית, אשר דחתה הודעת ביטול מועמדותו.

השופט קלינג פסק, לבקשת אותו רוכש, כי אין לכפות חברות באגודה על אדם שאינו חפץ בה. אם רצתה האגודה שם למנוע מצב כזה, צריכה היתה להתנות הסכמתה להעברת הזכויות בנחלה בספרי המינהל, בכתב ומראש. היות ולא נהגה כך, סרב השופט קלינג להשיב את הגלגל שם לאחור.

המסקנה הלכאורית: אם הספיק הרוכש להירשם כבעל הזכויות במינהל, בטרם "התעוררה" האגודה, תוגן הזכות הקניינית שרכש ונרשם כבעליה. האגודה כבר "יצאה מן המשחק". ברם, עד אותו רגע נכסף, תחליט מה שתחליט האגודה, המינהל אינו אמור להפעיל שיקול דעת עצמאי משלו, ובית-המשפט גיבה זאת.

שוב, היקף סמכות האגודה לא עמד במקרים הללו למבחן. בהקשר זה יש לציין את פרשות כפר אז"ר, כפר רות, צופית וזיו הגליל, אשר בוחנות היבטים נוספים של "קבלה" לחברות מצד אחד, ושל "הפסקת" חברות (מרצון ושלא מרצון), מצד שני. ברם, אותם ההליכים טרם בשלו לפסיקות סופיות, ולכן נותיר העיון בהם לעת הנכונה.

פיצול הנחלה אגב מכירתה: כאמור, העיסקה בעניין אברהמוב בכפר שמריהו התייחסה רק לחלקה א' (שגודלה כ-7.5 דונם ועליה בית מגורים). גם האגודה הסכימה לחכירת חלקה א', עליה בית המגורים, על-ידי המבקשים, מידי המינהל, בלי שיהפכו לחברים. "פטנט" זה לא זכה להצלחה במינהל, וגם לא בבית-המשפט שם. העקרון האוסר "פיצול נחלות" נשען על מדיניות המינהל, על מנת "לשמר הן את כושרן החקלאי של הנחלות החקלאיות והן את המבנה החברתי של האגודות השיתופיות".

כן עוגן עקרון זה בסעיף 114 לחוק הירושה, תוך מניעת העברת זכויות ל"יורשים" יחדיו של בעלי זכויות בנחלות. מכאן למד בית-המשפט, וגם לאור פס"ד קוגלמס, כי אין להתיר פיצול נחלות ככלל, גם לא לצורך העברת חלקיהן בין צדדים חיים.

בהקשר זה קובע השופט קלינג, כי "לא אכחד כי ההצדקה לאותה מדיניות... מעוררת הרהורים, לאור התפתחויות שונות המכונות 'הרחבת המושבים'. אותם ספקות מתעצמים כאשר מדובר ביישוב כמו כפר שמריהו. אלא שדברים אלה ראוי שיישקלו על ידי קובעי המדיניות של מינהל מקרקעי ישראל, ואיני סבור כי יש בכל אלה כדי לפגום בתוקפן של ההחלטות שקבעו את המדיניות המונעת פיצול חלקות. אוסיף ואומר, כי יתכן שגם אם תישקל המדיניות מחדש, לא יביא הדבר לשינויה תוך עיגונה בשיקולים שונים מאלה שהועלו בעניין קוגלמס. יתכן לראות באותה מדיניות דרך להגן על האוטונומיה של החברים שהתאגדו באגודה השיתופית והחפצים לקבוע מי יהיו שכניהם וחבריהם. עוד יתכן לראות באותה מדיניות הגנה על זכות הקנין של חברי האגודה שרכשו זכויותיהם על סמך ציפיות מסוימות, שאין הצדקה לפגוע בהן".

הבעת הדעה הנ"ל מפי השופט קלינג היתה "שלא לצורך העניין" שם, ודי היה לדבריו בכך, כי "מדיניותו של המינהל שורה היום בחסות ברכתו של בית המשפט העליון".

בכל הכבוד, דומה כי דעה זו, מוטב היה לה שלא תובע מאשר הובעה. מצד אחד, היא בגדר זריית מלח על פצעי הרוכשים (וגם המוכרים). מצד שני, היא מעידה על ניתוק הדיון מכל הקשר למשפט המינהלי או הציבורי או החוקתי. שוב, ההיבט של הגנה על זכות הקנין של המוכרים כלל אינו שוקל כאן. הרי המוכרים היו מעוניינים למכור את חלקה א' בנחלה. אכן, ניתן היה לחסום מכר זה רק על סמך השיקול, כי פיצול פיסי של הנחלה אינו שווה-ערך או מבסס פיצול משפטי (כפי שנקבע לצרכי מיסוי מקרקעין בעניין ללזרי). לכן, די היה בנימוק "יבש" זה לפסול מכר של "חלק" בנחלה.

מאידך, אם "ההתפתחויות השונות" הנ"ל בעלות משקל ראוי לעדכון מדיניות המינהל, עד כדי לשקול מחדש את איסור פיצול הנחלות, ונכון הדבר גם לדעת כותבת שורות אלו, כי המינהל אינו מעדכן את "מדיניותו" (כמו גם מועצת מקרקעי ישראל) במהירות מספקת ובעקבות שינויי העתים, הרי על הרוכשים דלעיל לפעול במישור המינהלי, ויש יותר מרמז לכך בדעתו האגבית של בית-המשפט שם, "שלא לצורך העניין".

כדי לחדד עניין זה מובהר, כי המשמעות של עמדת האגודה בכפר שמריהו פירושה, כי היא תחזיק בחלקה היחסי של הנחלה במקרקעין המשותפים (מעבר לחלקה א' בה מצוי בית המגורים), בלי שיהא קיים "חבר" בעל זכות הצבעה ביחס לאותו חלק יחסי לפחות. דהינו, מדובר בעיבוי קולות שאר החברים באגודה, ביחס לאפשרויות ניהול המקרקעין המשותפים. הדבר דומה לרכישת מניות עצמית על-ידי תאגיד מסחרי. באופן זה, אם וכאשר תוכר דרך פעולה כזאת על-ידי המינהל, תוכל האגודה למצוא דרכים לנהל מקרקעין עבור חברים מסוימים, בעוד חברים אחרים "נעלמים" משורותיה. הדבר יביא לריכוז השליטה במקרקעין משותפים במשבצות האגודות, בידי מספר קטן והולך של חברים באגודה.

בהקשר זה אין מנוס מהתייחס לכפר אז"ר: שם, במקום שחברים "ייעלמו" משורות האגודה, מחמת אי-היותם מתגוררים דרך קבע בנחלה (עובדה המקנה עילה להפסקת חברותם באגודה), קולותיהם גויסו, לפי התיאור העיתונאי לפחות, על-ידי חברים פעילים באגודה. האחרונים בנו כך בסיס שליטה באגודה. כך דווקא "דוללו מניות" של חברים אחרים, תושבי קבע, אשר מצאו עצמם במיעוט מלאכותי. עד כמה שניתן לברר, חברים אלו לא נקטו הליכים על בסיס "עושק המיעוט", דוקטרינה מוכרת בדיני התאגידים המסחריים, אלא עסקו בהפסקת חברותם של החברים "הנעדרים".

נכון להיום טרם הופסקה חברות זו, אך מצד שני, נמנעת כל פעילות במקרקעין המשותפים של האגודה, על ידי צווים והליכים שיפוטיים. המסקנה הלכאורית המתבקשת: על מועצת מקרקעי ישראל לגבש מדיניות ניהול מקרקעין חדשה, במגזר הכפרי ("החקלאי" לשעבר), הבוחנת את ההתפתחויות לעיל, את העובדה כי "כושרן החקלאי" של מרבית הנחלות הוא בגדר נחלת העבר, ואין הוא עוד פונקציה של "גודל" אלא של איכות "החקלאי" המחזיק בהן, אם בכלל; כי חלים שינויים מפליגים ב"מרקמן החברתי" של האגודות, היות ואין עוד חפיפה בין "אגודה" לבין "הישוב", עם תנופת ההרחבות המכפילות ביותר מ-100% את אוכלוסי הישוב עם מי שכבר אינם חברי האגודות ממילא; וכי מושגי "עושק המיעוט" או "תביעות נגזרות" אינם רק נחלת התאגידים ה"רגילים", אלא קרב היום בו קבוצות בעלי עניין יפעילו אותם כלפי האגודות השיתופיות.

מחנכים את תלמידי שנה א' בבית-הספר למשפטים, כי "המחוקק הולך אחרי המציאות". ברם, בהקשר בו אנו עוסקים, "המחוקק מפגר אחרי המציאות", ועליו (בין בכנסת ובין במועצת מקרקעי ישראל), לפתח מהירות ריצה גבוהה במיוחד כדי להדביק את המציאות במגזר החקלאי (כפרי, אמרנו?). ויפה שעה אחת קודם.

הכותבת מתמחה באגודות שיתופיות והיא בעלת נחלה במושב.