שניצל לכל פועל

בשנת 1973, לאחר שקצה נפשה מעבודה כטבחית בבית מלון בנתניה, החליטה איילה לפתוח מזנון פועלים בשוק של נתניה, שיתמחה בשניצלים. במקום שהשתרע על לא יותר מארבעה מ"ר, בעלה טיגן, והיא טיפלה בקהל. "אמא תמיד ידעה למכור", מספר בנה הקטן, אלי, היום בן 39. "היא הכירה את כולם, וידעה לעשות הצגה".

מדי יום בצהריים, היו עומדים בעלי הבסטות והמוסכניקים בתור, ומחכים לסנדביץ' המפורסם שלה: שניצל מטוגן בתוך חצי כיכר לחם לבן (עדיין עידן הקדם-בגט) עם סלטים ורוטב. מעורבותו של אלי בעסק החלה עוד בהיותו ילד. "הייתי מגיע מיד בתום יום הלימודים לסייע להורים, דופק את השניצל דק דק, ועושה משלוחים".

בינתיים גדלו חמשת הילדים לבית אוחיון. לאחר שהשתחרר מהצבא, נסע אלי לארה"ב, כדי לנסות את מזלו במכירת נעליים. כשחזר לארץ בשנת 1993, התחיל להבין כי בשניצלים של אמא יש פוטנציאל עסקי. "אמא כבר התעייפה מהעבודה, ולא כל כך הרגישה טוב, אז התחלתי לעבוד איתה, למדתי את כל הגימיק של המכירות, וזיהיתי את הפוטנציאל של העסק", הוא מספר. "בשנת 95', ההורים פרשו, ואז מצאתי מקום באזור התעשייה של נתניה בגודל של 40 מ"ר, ושם פתחתי מסעדת שניצלים". למסעדה הוא קרא - איך לא? - בשם "שניצל איילה". אחרי יומיים, התברר לו, "שאפילו 40 מ"ר זה מדי קטן".

היום, שולט אלי על רשת של שישה סניפים, עם עוד כמה בדרך ותכניות עוד יותר גדולות לעתיד. לרשת שניצל איילה, המעסיקה קרוב ל-150 עובדים, היה מחזור מכירות של 12 מיליון שקל בשנת 2001. בכל יום, מוכרים בסניפיה כרבע טון עוף.

"Fast food, לא Junk Food, זו הסיסמה שלנו", מצהיר אלי. "או אם תרצו, 'לוק' אמריקני, אך 'ביס' ישראלי". ואמו מוסיפה: "אצלנו תמיד היו חשובים שלושה דברים: יחס, ניקיון, טריות. והבן שלי, שיהיה בריא, ממשיך לשמור על הדברים האלה".

במשפחת אוחיון אוהבים לכנות את הרשת "השניצליה העברית הראשונה". אך ייתכן מאוד, שמדובר לא רק בחידוש ישראלי אלא בחידוש עולמי. "עשיתי הרבה בדיקות באינטרנט", מספר אלי, "ובינתיים לא מצאתי עוד דוגמה בעולם של רשת מסעדות, המתמחה בשניצלים".

בעצם, איך לא חשבו על זה קודם? איזה ילד ישראלי לא גדל על שניצלים? הרבה לפני שחשבו על רשת המבורגרים או על רשת פיצריות, היה טבעי לחשוב על רשת שניצלים. "אך, עובדה שלא", אומר אלי, "ודווקא הרבה אנשים שואלים אותי את השאלה הזאת". עם זאת, לדבריו, צריך להבין, שיש שניצל ויש שניצל. כלומר, לא כולם יודעים לעשות שניצל כמו אמא שלו.

אז מה הסוד שלכם?

"קודם כל המרינדה. מה יש במרינדה הזאת של אמא, אנחנו לא מוכנים לגלות, אבל אנחנו משרים את העוף במרינדה הזאת במשך כל הלילה. גם יש לנו פירורים מאוד מיוחדים. יש לנו הסכם עם בית מאפה, שעושה לנו את הפירורים על פי דרישות ספציפיות שלנו. וכמובן, כל העניין של הטריות. אני תמיד אומר ללקוחות שלי, שהשניצל שהם אוכלים עכשיו, עשה אתמול 'קוקוריקו'".

כשיצא לדרך, כוונתו של אלי הייתה לשרת את אותו קהל נאמן ששירתה אמו: עובדי הצווארון הכחול. לשם כך, הקים את כל הסניפים באזורי תעשייה. אלא שלקראת סוף שנות ה-90, התחילו לחדור לאותם אזורי תעשייה גם חברות היי-טק, דבר שהצריך שינוי באסטרטגייה השיווקית. "במקום אנשים, שמחליפים פנצ'רים, התחילו לעבור דרכנו אנשים שמחליפים שבבים במחשב", מספר אלי. "וכל העניין הזה קצת הכניס אותי ללחץ, כי ידעתי שאנשי ההיי-טק לא ישתגעו על שניצל מטוגן בשמן, בגלל כל העניין של הכולסטרול. לכן, בנינו שני מותגים חדשים - 'איילה גריל', שזה עוף על הגריל, ו'איילה מוקפץ', שזה רצועות עוף עם ירקות ורוטב סויה".

עד שנת 97', הצליח אלי להקים שתי מסעדות בנתניה וסניף אחד, העוסק במשלוחים בלבד. "אז כבר הבנתי, שיש לי משהו ביד, וצריך לטפח אותו. אי אפשר לנהל עסק כזה כמו בסטה, והחלטתי להיעזר בגורם מקצועי. גייסתי פרויקטור לתחום המזון, אחד שהצליח להחדיר לארץ את רשת דומינו'ס, והתחלנו לתכנן קדימה". בשלב ראשון הקימו מטבח מרכזי, ואז הקימו את סניף הדגל של הרשת, המתפרס על 300 מ"ר ברחוב המסגר בתל אביב. לאחר מכן, התחילו לפתח מוצרים חדשים המבוססים על עוף כמו "המבורגר עוף" ו"קבב עוף".

עד כדי כך הצליחו, שהתחילו להגיע פניות מזכיינים. "לא הייתי מוכן לזה, עד שלא בניתי תכנית הדרכה לכל העובדים ועד שלא היו נהלים", אומר אלי. באוקטובר 2001 נמכר הזיכיון הראשון לסניף, שהוקם בקניון רננים ברעננה. בדרך - פתיחת סניף שני בזיכיון בצומת ביל"ו ברחובות. "יש לי היום רשימת המתנה של 20 יזמים, המחכים לקבל זכיונות, שאנחנו נמצאים איתם בקשר", מגלה אלי.

על פי התוכנית העסקית של הרשת, בתוך ארבע שנים, יוקמו ברחבי הארץ 20 סניפים של שניצל איילה. אך אלי אינו מגביל את עצמו לגבולות ישראל. בימים אלה, הוא מנהל מגעים עם שני משקיעים, אחד מהם חברה בורסאית, המעוניינים להיכנס לרשת כשותפים ולהעביר את הרעיון לחו"ל. "הרעיון הוא, שנחזיק 75% מהרשת בבעלותנו, ונעביר 25% לזכייינים", לדבריו.

בינתיים, לפחות, עדיין ניכרים ברשת סימנים של עסק משפחתי. אביו של אלי ממשיך להגיע כל בוקר למטבח המרכזי בנתניה, כדי לחתוך סלטים, אחיו מנהל את המטבח, ואמו איילה, עוסקת בבקרת איכות: כל בוקר, היא מגיעה למטבח המרכזי, כדי לטעום את הרטבים, ולראות שהם אכן עומדים בסטנדרטים. "אם מצב הבריאות שלי היה יותר טוב, הייתי לוקחת על עצמי את ניהול אחד הסניפים", אומרת הסבתא ל-13 נכדים.

איך משפיע המצב הכלכלי עליהם? "כמו על אחרים", משיב אלי. "מי שפעם היה מוציא 70 שקל על ארוחת צהריים במסעדה מגיע היום אלי, אך מי שהיה מגיע פעם אלי, מעדיף היום לחסוך ולהביא סנדוויץ' מהבית".

ולא, לא נמאס להם משניצלים. "פעם בשבוע לפחות, אני מכינה שניצלים בבית לכל המשפחה", מספרת איילה. "והנכד שלי, כפרה עליו, אומר לי כל פעם 'סבתא, תעשי לי שניצל כל יום'".