רגעי פיוט נדירים

"העבד", על-פי יצחק בשביס זינגר, תיאטרון גשר. עיבוד, עיצוב ובימוי: יבגני אריה; עברית: בן בר שביט; תלבושות: רקפת לוי; מוזיקה: אבי בנימין; תאורה: אבי יונה בואנו. משתתפים: ישראל דמידוב, יבגניה דודינה.

בשביס זינגר מספר סיפור על יעקב, יהודי צעיר בפולין, שמשפחתו נרצחה בפוגרום, והוא נמכר לעבדות אצל משפחה פולנית. תושבי המקום מאשימים אותו בכל צרותיה, אבל בתו של הגביר הפולני מתאהבת בו. בתום תקופת העבדות הוא לוקח אותה עמו, אבל גם היהודים אינם נוטים חסד לזרים שבתוכם, והסוף הטראגי לא מאחר לבוא.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") כותב, ש"את המשל הזה על יחסי אנשים לאחרים בתוכם באשר הם - בין אם הם יהודים או פולנים, אז או עכשיו - עיבד, עיצב וביים יבגני אריה ביד בטוחה". זה מסוג ההצגות "בה הוא יודע לעשות פחות, ולכן ההצגה חזקה יותר".

אין כאן "פעלולי תפאורה, אלא רק משטח במה, אורות ומוזיקה ותלבושות. לרגעים זה נראה כמו תמונה של ברויגל, בגוונים עמוקים של חום, לבן ושחור (תלבושות מעולות שעיצבה רקפת לוי). הכל נעשה בגדול, בלי לחשוש מרגשות עירומים, בשירות הסיפור והדמויות, ולהקה גדולה ומסורה יוצרת עולם מלא ויפה, על אף הנושא העקוב מדם המוצג במחזה".

דמידוב, בדמות יעקב, "מביא לבמה את התמימות האין-סופית שלו, המקלה על הצופה להבין מדוע אשתו הולכת אחריו באש ובמים". יבגניה דודינה, בדמות "האשה האמיצה התקיפה", מגלמת את ונדה עם "כל מגוון הרגשות ומעמקי היצרים. שניהם מעניקים לסיפור מימדים של טרגדיה אמיתית".

אליקים ירון ("מעריב") מברך על בחירתו של אריה, לוותר הפעם על פעלולי הבמה האהובים עליו. במקומם קיבלנו "טקסט מצוין ושחקנים מצויינים, וזה כל מה שצריך". המערכה הראשונה היא לטעמו של ירון "עיקר ההישג". דמידוב ודודינה אחראים כאן "לכמה רגעי פיוט נדירים. גם קטעי העירום המעודנים תורמים לפיוט הזה".

חלקה השני של ההצגה קצת "מאבד גובה", ובכל זאת "זהו תיאטרון-סיפור במיטבו, שעירוב הסגנונות שבו, נטורליזם וגישה מסוגננת, יוצרים באופן פרדוקסלי סגנון מלהיב משלו".

הבמה מעוצבת ב"פשטות כפרית", התאורה של במבי "מצויינת", השחקנים "נפלאים" והתלבושות של לוי "מקסימות". מדובר ב"חגיגה. תמונות יפות, שבהן אחדות נדירה של משחק ועיצוב, נחרטות בזיכרון. נפלא להיזכר בימים היפים של תיאטרון גשר".

שי בר-יעקב ("ידיעות"), בתפנית חדה לקודמיו, פותח בכותרת "גרנדיוזי ומתיש". אומנם "הבמה נקייה ויפה", התלבושות "מדהימות", אך "הבעיה היא, שבמקום לחשוף את הקונפליקט האנושי בתוך דמויות האוהבים ובתהליך ההתפתחות שלהם, מעדיף אריה להעצים את הדרמה החיצונית של ההתנגשות בין האוהבים לסביבתם, באמצעות אלמנטים של מוזיקה רגשנית, תנועה מסוגננת ומשחק צעקני ומוחצן".

אפילו דמידוב "בונה דמות דו-מימדית... שקשה לראות בה התפתחות לאורך הערב". דודינה, לעומתו, "בונה דמות מורכבת ובעלת עוצמה. דרך משחקה המשכנע... אנו חשים שהסיפור הזה הוא בעצם משל כואב על המצב של העולים בחברה שלנו".

אך למרות מאמציה של דודינה, ההצגה הופכת בסופו של דבר "למופע גרנדיוזי ומתיש של במאי, שמעדיף להרשים באמצעות תמונות מעוצבות, במקום לתת לדרמת האוהבים הפשוטה להיבנות בטבעיות".

בקיצור: תיאטרון גשר, כמו בימיו הטובים, שם דגש על הסיפור האנושי והמשחק. הבמה, התלבושות והתאורה היפהפיים, והמשחק המצוין, בונים עולם מלא וכמה וכמה רגעי פיוט.

צרו איתנו קשר *5988