השכנים נותנים גז

אך בעוד שבישראל מנסים שנים להעביר את פי גלילות ממקומה, ורק "כמעט ונפגע" בסדר גודל שכזה יכול להזיז את גלגלי העגלה הביורוקרטית התקועה, הרי שבמדינות השכנות כבר מזמן נתנו גז במשק האנרגיה, והשקעות בסדרי גודל של עשרות מיליארדי דולרים, במימון בינלאומי, מושקעות במשק הגז במזרח התיכון.

בעוד אצלנו אי-אפשר להחליט על אתר חילופי לחוות גז ודלק, בקטאר מנסים לבנות רשת צינורות להודו ולפקיסטן. מצרים הגדילה את צריכת הגז שלה ב-20 השנה האחרונות פי 50. בשנת 1980, עמדה הצריכה על 500 מיליון מטר מעוקב (ממ"ק) בשנה, ואילו בשנת 2001 על 25 מיליארד ממ"ק. ממשלת מצרים החליטה לפתח את משק הגז המקומי - למדינה רזרבות גז בהיקף של קרוב ל-4 מיליארד ממ"ק - ולשם כך הוקמה צנרת באורך של עשרות אלפי ק"מ. תוך פעולה נחושה, הוסבו כמעט כל תחנות הכוח והתעשייה לגז טבעי, כמו גם לשימושים ביתיים בערים הגדולות. כך נחסכה צריכת נפט מקומית, שהופנתה לייצוא.

אצל השכנות גם האיום על אתרי הנפט והגז נתפס ברצינות רבה ביותר, ומאז ה-11 בספטמבר שינו תפיסה לגבי אבטחת שדות האנרגיה, במיוחד בסעודיה. אצלנו, כנראה, זה לא קרה.

בישראל, כמו במדינות אחרות בהן אין גז טבעי, מתבססים על גז בישול. כל תשתית התעשייה במדינה מבוססת על גז הבישול, דבר המחייב החזקת מאגרים עצומים של גז זה והולכתו במיכליות, שכן הוא נשמר במאגרים בצורה נוזלית, וקשה לשנעו בצינורות. הגז הטבעי (שאינו מנוזל), לעומתו, נאגר בשדות עצמם או בצינורות ההולכה, ואין צורך במתקני אגירה.

"כניסת הגז הטבעי הצפויה בעשור הנוכחי בישראל, תביא להמרת השימוש בדלקים נוזליים (כלומר: מזוט, סולר וגז בישול), על ידי חברת החשמל והמפעלים הגדולים, לשימוש בגז טבעי", אומר ד"ר עמית מור, מנכ"ל חברת אקו-אנרג'י ומומחה למשק האנרגיה, "כשתונח צנרת תשתיות הגז לאזורי התעשייה, ייחסך השימוש בכ-100 אלף טון של גז פחמני מעובה, מתוך כ-500 אלף טון הנצרכים כיום במדינה".

אותה כמות תאפשר לצמצם באופן ניכר את מגזרי הגז בחמשת המאגרים המרכזיים של ישראל. לגבי המרת הצריכה הביתית מגז בישול לגז לטבעי, מור סקפטי הרבה יותר. לדבריו, לא צפוי כי בעתיד הקרוב יגיע גז טבעי לבתי הצרכנים, מכיוון שמדובר בתשתית אינטנסיבית ביותר, שהקמתה אמורה לארוך עשרות שנים.

לאחר חתימת הסכם קמפ-דיוויד, המעגן בתוכו גם יבוא נפט ממצרים, התקיימו מגעים בין ממשלות ישראל ומצרים בדבר ייצוא של גז טבעי ממצרים לישראל, ללא הצלחה. המצרים סברו, כי הקמת צינור גז ממצרים לישראל תעורר את חמתן של יתר מדינות ערב - ולכך הם לא היו מוכנים. זאת בניגוד להובלת הנפט במיכליות, הבולטת פחות, ועליה נאמר מפי שר מצרי כי "מכלית באה, מכלית חוזרת והשיירה עוברת".

לאחר חתימת הסכמי אוסלו, בשלו התנאים המדיניים לקידום הפרוייקט המצרי-ישראלי, ונחתם מזכר הבנה לקידום יצוא גז טבעי מצרי לישראל. "ישראל זקוקה, להערכתי, לכ-300-250 ממ"ק גז ב-30 השנה הקרובות", אומר מור, "נכון להיום, בישראל ישנן רזרבות של 45-40 ממ"ק, ואצל הפלשתינים כמות דומה. כל עוד לא יתגלו רזרבות משמעותיות נוספות, לדעתי ישראל חייבת לבסס את משק הגז שלה על הרשות הפלשתינית ומצרים. נכון לכעת, מצרים שבוייה בסכסוך המתמשך עם הפלשתינים, דבר שאינו מאפשר למובארכ לאפשר את הייצוא, באמצעות חברת EMG, שקיבלה את הזיכיון לכך".

רוב מדינות האיזור אינן נזקקות לגז המצרי. לאירן (בעלת 17% מרזרבות הגז בעולם), קטאר (7%), סעודיה, עיראק ויתר מדינות המפרץ, רזרבות גז נכבדות משל עצמן. זאת לעומת ישראל, ירדן, לבנון ותורכיה, שאינן בעלות רזרבות גז טבעי, ועליהן מבוסס הביקוש המקומי.

אחד הפרוייקטים החשובים ביותר שיוזמים עתה המצרים, הוא צינור הגז לירדן. בסוף שנת 2001 חתמה מצרים על מזכר הבנה עם ממשלת ירדן לייצוא גז טבעי. מדובר בהקמת שלוחה באורך של כ-250 ק"מ בטריטוריה מצרית, מאל-עריש לטאבה, ומשם צינור תת-ימי באורך של 15 ק"מ ובעומק של 400 מטר במפרץ אילת - עד עקבה. משם יוקם צינור, על ידי חברת הגז הירדנית, לעמאן ולאירביד, ושלוחה שתרד למפעלי ים המלח הירדניים.

במקביל, לפני מספר חודשים יצא לדרך המכרז להקמת חברת הגז הירדנית, והתוצאות אמורות להתפרסם בחודש הבא. לאור הסחבת בנושא בישראל, לא מן הנמנע שגז מצרי יגיע לים המלח דרך ירדן, עוד לפני שתוקם תשתית הולכת הגז לים המלח בתחומי ישראל.

"הסיבה שהמצרים פועלים להקמת צינור עוקף ישראל, בעלות עודפת של כ-700 מיליון דולר, ולא מעוניינים להשתמש בתשתית שתוקם דרך אשקלון ומשם לים המלח, היא בעיקרה כלכלית, ולא גיאו-פוליטית", מעריך מור.

לדבריו, מדובר בהחלטה אסטרטגית של מצרים לתפוס את השוק הירדני ל-20 השנה הקרובות, ולמנוע מירדן אפשרות בחירה בין החלופות הישראליות (ים תטיס, ישרמקו), הפלשתיניות (בריטיש גז) והמצריות. ייתכן שהצינור יוארך, דרך סוריה, גם ללבנון ולתורכיה.

מדינה אחרת שהפכה את הגז למנוף צמיחה כלכלי אדיר, היא קטאר שבמפרץ הפרסי, שרזרבות הנפט שלה מדורגות במקום השלישי בעולם. במהלך שש שנים, מ-1995 ועד 2001, הוכפלה ההכנסה לנפש במדינה, והגיעה ל-29 אלף דולר בשנה.

"השינוי במדינה בשל פיתוח משק הגז הטבעי הינו אדיר", אומר הכלכלן דורון פסקין, מחברת אינפו-פרוד מחקרים, "עד לשנת 2007, ההשקעות בגז בקטאר תסתכמנה בכ-20 מיליארד דולר. פרוייקט הדגל שלהם הוא פרוייקט 'דולפין', בהשקעה של קרוב ל-4 מיליארד דולר".

במסגרת פרוייקט זה, אמורה להיבנות בתוך כשלוש שנים רשת של צינורות תת-קרקעיים, להובלת גז מה"שדה הצפוני" לאיחוד האמירויות הערביות. משם, לאחר שישנה את מצב הצבירה שלו לנוזלי, הגז יישלח לצרכנים באמצעות מכליות מיוחדות, שעלות כל אחת מהן כ-250 מיליון דולר.

בשלבים מאוחרים יותר, אמור הגז הטבעי להיות משווק להודו ולפקיסטן, באמצעות צינורות שיוקמו תחת האוקיינוס ההודי. התוכניות הגרנדיוזיות של קטאר מגיעות אפילו עד סין, שם מתמודדת חברה קטארית על אספקת גז למדינת הענק, למשך 25 שנה. בעבר היו מגעים משמעותיים להולכת גז מקטאר לישראל, אך האינתיפאדה האחרונה הכשילה את האפשרות. כך הפכה מדינה שגודלה קטן מישראל, למעצמה עולמית בתחום האנרגיה, בתוך פחות מעשר שנים.

במקביל לפיתוח העצום, גובר החשש כי מתקני הגז והנפט עלולים להפוך לנשק בידי מחבלים, כפי שכמעט קרה בישראל. המראה של בארות הנפט שבערו בכוויית במשך חודשים ארוכים, לאחר שצבא עיראק הנסוג הצית אותן, מפחיד מאוד את שליטי ערב.

לאחרונה הצהיר סגן מפקד משמרות ההפיכה באירן, כי במידה שעיראק תותקף על ידי ארה"ב, זו תתקוף בתגובה מתקני גז ונפט במפרץ. הדברים, שהוכחשו מאוחר יותר על ידי האירניים, גרמו לבהלה במדינות המפרץ. דרך אגב, אותה עיראק שילחה בזמן מלחמת המפרץ טילים לעבר חיפה, במטרה לפגוע בבתי הזיקוק.

"החשש מפגיעה באתרים אסטרטגיים, דוגמת פי גלילות, אינו המצאה ישראלית", אומר פסקין, "לאחר ה-11 בספטמבר, כל המדינות הגבירו את האבטחה סביב אתרי הנפט שלהן, במיוחד סעודיה. זאת, על רקע הצהרות של בן-לאדן על נכונות לפגוע בכלכלות המערביות, באמצעות פגיעה בנפט. בניגוד למצב כאן, בסעודיה איש אינו דן בסידורי אבטחה מעל דפי העיתונות, אולם ברור כי נערכו שינויים רציניים, במיוחד לאור התמיכה לה זוכה בן-לאדן בקרב חוגים שונים בסעודיה. במדינות ערב נפל האסימון בתחום, אולם כנראה שכאן עדיין לא".