המדינה משוגעת, הפרה לא

אילו התפשטה בארץ מגפת הפרה המשוגעת, ייתכן שניתן היה להסביר כמה תופעות המתרחשות כאן כיום, ואשר נראות כאילו הן דורשות לפחות מידה מסוימת של שיגעון: אנשים שממשיכים לנסוע באוטובוסים, התאוששות ברכישת דירות חדשות, יוסי מימן שממשיך להתעקש על ערוץ 10, וראש ממשלה שנהנה מאהדה עצומה בשיאה של תקופת מיתון ומלחמה.

במבט ראשון, ולאור ניסיון-העבר באירופה, נדמה שגם העובדה שהפרה המשוגעת לא הפכה להיסטריית המונים היא סוג של שיגעון. הפוך על הפוך. איך זה שאחרי שבאנגליה נמדדו נזקים של מיליארדי דולרים בשל התפרצות המחלה, ואחרי ששוקי הבקר נחתכו בכ-20% במדינות הרלבנטיות באירופה, כאן אצלנו פעתה הפרה מו חרישי, נאספה אל אבותיה וירדה לתהום הנשייה?

האם זה בגלל האופן שבו נוהל המשבר על-ידי משרדי החקלאות והבריאות, או שאולי משום שמחירו של הדם הוזל כאן מאוד בעת האחרונה? כשהמשבר פרץ, הוא תפס את הכותרות הראשיות של עיתוני הצהריים. אלא ששעות אחדות אחר-כך כבר נודע דבר הפיגוע בצומת מגידו, ולמחרת הפרה נדחקה לעמודים הפנימיים של העיתונים.

אבל מה עם התקשורת האלקטרונית? איך זה שלא ראינו בטלוויזיה מגדלי פרות היסטריים ואמהות שמרחיקות את ילדיהן מסניפי מקדונלד'ס? ייתכן שחלק מהתשובה נעוץ בכך שהטיפול בצד התקשורתי של המשבר נמסר לידי אנשי תקשורת כמו אלי לניאדו (יועץ מיוחד, מועצת הבקר), רוני חסיד (דובר מועצת הבקר) וטלי סולגניק, דוברת משרד החקלאות.

אבל כל מי ששוחחתי איתו הצביע על אדם נוסף, חשוב, שניצח את המשבר במו ידיו: ד"ר עודד ניר, מנהל השירות הווטרינרי של משרד החקלאות. כמה מוזר, אבל דווקא המשרד הקטן הזה פעל באורח מקצועי, חריג כל-כך לממסדים שסביבו. שיגעון, כבר אמרנו?

ד"ר ניר היה וטרינר של פרות בגליל המערבי, והרופא הראשי של "החקלאית", קופת-החולים של הבהמות (פעילותו אז זיכתה אותו בפרס קפלן). לפני כשלוש שנים, כשהגיע אל סף הפנסיה, קיבל על עצמו את התפקיד החדש במשרד החקלאות.

שנה מאוחר יותר נודע לו שהאיחוד האירופי החל לסווג מדינות בין שתי קטגוריות קיצוניות: מדינות הנקיות לחלוטין מהמחלה, ומדינות הנגועות בה, כמו למשל אנגליה, אירלנד ושווייץ. בין שתי הקטגוריות הללו גודרו עוד שתי קבוצות, של מדינות ברמת סיכון בינונית-גבוהה, וכאלה שברמת סיכון בינונית-נמוכה.

ישראל הוגדרה כמדינה בסיכון בינוני-גבוה, ובטיוטה הראשונה של דוח האיחוד שהגיעה לארץ הופיעו טענות חמורות על הנעשה בארץ. גם אז היה טיפול שקט וענייני בבעיה. במקום לטעון לאנטישמיות ולשנאת ישראלים, ד"ר ניר נשא ונתן עם האיחוד האירופי, והוכיח שישראל היתה בין המדינות הראשונות שנקטו בצעדים נגד המחלה, עוד ב-1989.

יחד עם זאת, הוא הודה שבדיעבד התברר כי אומנם היו פרצות שהמחלה יכלה לחדור דרכן. עוד התברר, כי הסיכוי שתפרוץ מגיפה אינו קיים, למעשה, ושהבדיקות הרבות שנעשות בארץ מאששות את ההנחה הזאת. והכי חשוב, הוחלט שצריכים להכין תוכנית למקרה שיתגלה מקרה של פרה נגועה במחלה. זו התוכנית שהובילה את הטיפול במשבר בימים האחרונים.

עד כאן הכול טוב ויפה. אלא שהתוכנית, שהוכיחה את עצמה בחלקיה הראשונים, דורשת כעשרה מיליון דולר בשנה לצורך יישום החלקים הבאים שלה. משהו כמו 5% ממחירו של מטוס קרב של חיל-האוויר. אלא שעכשיו זה כבר לא עודד ניר וצמרת משרד הבריאות שקובעים, עכשיו זה כבר החבר'ה של סילבן שלום.

אתה יודע, אני אומרת לניר, הפרה היתה אמורה להפוך לסמל של התקופה הזו.

"את צודקת".

אז למה זה לא קרה?

"מפני שהתקיימו שלושה אלמנטים, שבלעדיהם עלולה היתה להתפתח היסטריה: היה בסיס עובדתי למה שאמרנו, כי אי-אפשר למכור בלופים. דבר שני, הקפדנו על שקיפות ולא הסתרנו מידע. והשלישי, ניסינו להסביר זאת על-ידי בעלי המקצוע הטובים בתחום".

מה עוד עשית נכון?

"למשל תוכנית-המגירה. לפני שנה הסתכלו עליי כמו על מטומטם כשהכנתי תוכנית כזו. מה אתה מביא עלינו עננים ביום כחול, אמרו לי. השרים אומנם שיתפו פעולה, אבל בעלי בתי-המטבחיים, למשל, לא הבינו מה אני רוצה מהם. אבל בזכות זה, אני יכול להתחיל אפילו מחר בביצוע התוכנית, אם רק יהיה לי את הכסף".

בסך-הכול עשרה מיליון דולר.

"עזבי, אין לי כוח".

יש לך בעיה להוציא את זה?

"לקבל, לא להוציא. באוצר אמרו לי, קח החלטה שאתה לא עושה את מהלכי האבטחה הבאים. אמרתי, לא רוצה. יש ראש ממשלה, שהוא יחליט אם אפשר לא להשקיע עכשיו ולקחת את הסיכון שבעוד עשר שנים ימותו כמה אנשים, ולהעדיף על-פני זה את ההשקעה בהעתקת מכלי הגז מפי גלילות. זה עניין של סדר-עדיפויות, ואני מבין את זה".

למה לא תעברו אתה ואיצ'ה לידור, מנכ"ל משרד החקלאות, למשרד הביטחון, ותעשו גם שם קצת סדר?

"עזבי, אני קשיש בגיל הפנסיה, רוצים לזרוק אותי מכל המקומות. היתה תקופה שהיה צריך בצבא, אז חזרתי מהאזרחות והתגייסתי (ניר הוא תת-אלוף במיל'). עכשיו צריך כאן, אז אני כאן".

גילדת הרוקחים לא נכנעת בקלות והרעיון

שנקנה תרופות ללא רוקח נתקל בבירוקרטיה

הקמפיין שמריצים ארגוני הרוקחים ובתי-המרקחת הצליח להיכנס לנו טוב-טוב לראש: אל תיקח תרופות בלי להתייעץ עם הרוקח שלך, אל תקנה אקמול בסופרמרקט, אל תעז לנסות משחה חדשה בלי שהרוקח אישר שהיא לא מזיקה. הקמפיין נועד כמובן לקדם את פני הרפורמה הצפויה בשוק התרופות בארץ, שאמורה היתה להוביל לכך שנוכל לרכוש תרופות ללא מרשם בתחנות-דלק, למשל, או בסופרמרקט השכונתי.

אבל השבוע היה נדמה שהקמפיין הקדים את זמנו. משרד הבריאות הודיע שהרפורמה תתעכב, בשל הצורך להשלים את ניסוח התקנות המלוות את החוק החדש. אנשי עסקים שכבר התקינו עצמם לשיווק תרופות מחוץ לבתימרקחת שפשפו את עיניהם בתדהמה. הרי רק באותו יום, בבוקר, שחרר מכשיר הפקס שלהם את הטיוטה הסופית שניסח משרד הבריאות לאותן תקנות ממש.

אז מה קורה כאן? ומה עושה שר הבריאות נסים דהאן, הנותן ידו לעיכובים הללו? ולחלופין, האם מישהו הצליח להטעות את העיתונאים? ובשורה התחתונה: יש חוק או אין חוק?

מה אתם רוצים, ענו גורמים פנימיים בתוך משרד הבריאות למי שתהה על הפרסומים האחרונים בדבר העיכוב ביישום הרפורמה. חלק הארי של התקנות אומנם נוסח, ועתה לא נותר אלא לקבוע את שמות התרופות שיוכנסו לרשימה המותרת למכירה מחוץ לבתי-המרקחת. הירגעו, עד ספטמבר כל זה ייגמר.

הבעיה שכל ילד מכיר היא שבספטמבר יש חגים. ובאוקטובר יורד גשם. בנובמבר יש משברים מדיניים בדרך-כלל, ואז כבר אין חשק לסכן את הבחירות המתקרבות עם רפורמות מעין אלה. לכן צריך לחזור לשאלה המקורית: מה רוצה שר הבריאות בפרשה הזו, והאם תהיה רפורמה או לא?

התשובה כנראה מסובכת. לפני פחות משנה, בעת שמשרדי הבריאות והאוצר הגישו את הצעתם לרפורמה בשוק התרופות לכנסת, נראה היה ששר הבריאות תומך בחוק. הרי לו רצה בכך, יכול היה לעכבו במשרדו. אלא שבמהלך הדיונים התברר כי אנשי ש"ס, דווקא ש"ס, אינם מחבבים את הרפורמה הזו. דווקא הם מעוניינים לשמר את כוחם ורווחתם של בתי-המרקחת והרוקחים.

היו להם כמובן סיבות טובות, אבל לאחת הטובות שבהן קוראים יהודה אבידן. הלוביסט אבידן נחשב לידיד ומקורב לשר הבריאות. הוא מרושת במפלגה ובכנסת, ומעמדו איתן. אבידן נשכר על-ידי מתנגדי החוק החדש, ועבד כתף אל כתף עם מוטי מורל, בניסיון לסכל את הרפורמה המוצעת.

הפרוטוקולים של ישיבות ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, שעסקה בעניין, מרתקים. יו"ר הוועדה, דוד טל, נעדר מהישיבות, ובהיעדרו ניהל את הדיונים ח"כ יאיר פרץ, שניסה למזמזם ככל הניתן. הישיבות היו סוערות. צעקות, קללות, ואיומים מוסווים. זה לא כל-כך נעים, אבל גם צפוי. ככה זה כשהרגולטור מאיים על פרנסתה של גילדה מבוססת.

בסופו של דבר, החוק נחקק. החל מהקיץ הזה היינו אמורים לרכוש כדורים נגד כאב-ראש מבלי להזדקק לשירותי רוקחות מיוחדים. מחיר הכדור, מיותר לציין, היה צונח מטה.

אבל הרוקחים ורשתות הפארם לא ויתרו. הקמפיין בתקשורת היה חלק מהעניין, והשבוע התברר שהגילדה הוותיקה הצליחה בסופו של דבר להכניס את החוק החדש לסבך הבירוקרטיה. לו שר הבריאות היה רוצה, היה ביכולתו להאיץ את התהליך. לו רצה, היינו יורדים בקרוב לסופר וקונים כדור נגד בחילה. אבל השר יודע שאם התקנות יתפרסמו בספטמבר, והפעלתן תידחה, בהתאם, לתחילת 2003, אז בהחלט ייתכן שהקמפיין לטובת רכישת תרופה מהרוקח בלבד היה מיותר.

אז אולי הקמפיין כלל לא כוון אלינו, והושק בעצם לכבודו של שר הבריאות.

דוידה לחמן-מסר ומלחמתה בלוביסטים

היא אומנם הציעה תיקונים לחוק החברות, אבל הקהילייה העסקית לא מרוצה

השבוע עלה המסך על פרק חדש באופרת הסבון הכמעט אלימה המתגלגלת בין המשנה ליועץ המשפטי לענייני חקיקה, דוידה לחמן-מסר, לקהילת העסקים המקומית. הקרב הנוכחי אומנם לא דרמטי כמו ההתנגשות האמוציונלית של הפרקים הקודמים, שעסקו בקרבות עם זכייני ערוץ 2, הכבלים ושר התקשורת רובי ריבלין, אבל גם לו יש פוטנציאל. עם ריבלין, אגב, העלילה הגיעה כמעט אל סף מכות. אבל גם בפרק החדש כבר אפשר להתבסם בארומה האופיינית לקרבות בין לחמן-מסר לקהילת העסקים, על הלוביסטים שהיא מפעילה.

הפעם התייצב בזירה משרד הלוביסטים של "אפקטיב-טים" בהנהלת אורית לרנר. מדובר במשרד שהוא מבוגר, אך צעיר. שמאל שהוא גם ימין. זהו הדור השני של משרדי הלובינג בארץ, אבל דור שני שכבר הספיק לבסס את עצמו. השנים האחרונות הטיבו עם לרנר, ואת המלחמה היא מובילה בשם איש העסקים יוסי הולנדר, לשעבר "המימד החמישי" ו"ג'אקדה". הולנדר אומר שזה מאבק במסגרת השירות למען הקהילה. לחמן- מסר טוענת שהקהילה שהולנדר בא לשרת צרה, חזקה ועשירה. ודאי שאינה כוללת את כל עם ישראל.

הסיפור החל לפני כשלוש שנים, כאשר נחקק חוק החברות החדש והכל-כך מורכב. שנים על שנים טרחה המערכת על ניסוח החוק עד שהביאה אותו לידי גמר. וכשהובא, טענה נגדו הקהילה העסקית שהוא מוצר אקדמי מנותק מחיי המעשה. פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, שהוביל את החקיקה מהצד האקדמי שלה, הוא פרופסור, אמרו, ולא איש עסקים. יתרה מזו, טענו, פרוקצ'יה בכלל רוצה "למשוך" את ישראל שמאלה, ולבטל בהזדמנות זו את המושג חברה בע"מ.

האמת היא שאפילו לחמן-מסר הבטיחה בשעתו שהחוק יתוקן אם יוכח צורך בכך. הגדיל לעשות ראש הממשלה הקודם, אהוד ברק, שהבטיח לקדם את תיקוני החקיקה והכניס את לחמן-מסר לפעולה. לחמן-מסר בדקה, בדקה ובדקה - ועד שהגיעו התוצאות כבר אפשר היה, כמעט, לחגוג בגינת חווילתו הנבנית של אהוד ברק בכפר שמריהו.

אלא שאז התברר כי התיקונים המוצעים אומנם הגיוניים, אך הם לא מספקים את הטענות העיקריות של הולנדר ולובי העסקים, שמבקשים להבטיח הקלות נוספות למשקיעים מפני עודף רגולציה, ביסוס נוהל מקוצר למיזוג חברות, הגדרה מדויקת יותר של חובות דירקטורים, מתן אפשרות לכהן כמנכ"ל ויו"ר, ועוד.

מישהו נזכר אז בהוראות שפורסמו לפני ימים אחדים למתאשפזים לניתוח בישראל - סמן בעצמך את האבר המיועד לניתוח, הוצע, כך שהדוקטור לא יתבלבל ויטפל באבר הנכון. לחמן-מסר, אומרת הקהילה, מטפלת בצד הלא-נכון של הגוף. התוצאה עלתה בימים האחרונים על פני השטח. מערך יחסי-ציבור המובל על-ידי ליאור חורב ואייל ארד מאקטיב 2000 תפס בעיתונים, ובמקביל הוגשה הצעת-חוק המשלימה את תיקוניה של לחמן-מסר. את ההצעה הגישו מיקי איתן ויוסי פריצקי, וחתומים עליה חברי כנסת כמו אברהם בייגה שוחט, אבשלום (אבו) וילן ואיווט ליברמן.

ועכשיו מתחיל השלב המעניין של המשחק, כאשר הכדור נמצא בידיו של שר המשפטים מאיר שטרית, ומחכים כי יכריע בסוגייה.

אבל מה שעושה את זה אפילו למעניין עוד יותר היא האפשרות ששר האוצר, סילבן שלום, יבחר להתערב בעניין. אם לוקחים בחשבון ששר האוצר זקוק עתה לניצחונות מהירים, ואם מוסיפים לזה את האפשרות לזכות בתמיכת קהילת העסקים המקומית, אזי טובים הסיכויים שסילבן יתערב, והחוק יעבור.

ואולי לא.