מכופף הבננות

בשבוע שעבר, כשהוא בן 61 בלבד, נפח את נשמתו בכלא ג'ון גוטי, אחרון ה"דונים" של המאפיה האמריקנית, לאחר שסרטן הגרון הכריע אותו. למי שחושב שזו הוכחה לשכר ועונש בעולמנו, נספר כי כחודש לפני כן, ב-11 במאי, מת במיטתו, בשיבה טובה בגיל 97, כשברקורד הפלילי שלו הרשעות מינוריות בלבד - ג'וזף בוננו, מראשי המאפיה הסיציליאנית באמריקה.

בוננו (Bonanno) היה ראש משפחת בוננו - אחת ממשפחות המאפיה החזקות ביותר בארצות-הברית. חיסולים, עסקי סמים, הימורים, פורנוגרפיה, מעשי מרמה, ואף הזמנת הרצח של מי שהיה חברו הטוב של אביו, הם רק חלק מהפעילויות המיוחסות לו. הוא ובנו ביל הם כנראה ההשראה לדמויותיהם של ויטו ומייקל קורליאונה, שגולמו על-ידי מרלון ברנדו ואל פאצ'ינו בסרטי הסנדק.

הכינוי שדבק בו, ג'ו בנאנז (Bananas), היה שנוא עליו, והוא בכלל טען בתוקף שהוא "איש של כבוד" ו"קפיטליסט". ואכן היו לו עסקים חוקיים: בתי-חרושת לבגדים בניו-יורק, מחלבות, מפעלים לייצור גבינות בוויסקונסין ובקנדה, השקעות נדל"ן בניו-יורק ובאריזונה והיהלום שבכתר: עסקי לוויות. שם באמת פרח המוח היצירתי של בוננו, שהגה את הארון הכפול - המצאה נפלאה שאפשרה גם לקורבנות המאפיה לזכות בלוויה מכובדת, אם גם לא בדיוק שלהם. שלא כמקובל בחוגי המאפיה, לא מצאו הקורבנות דנן את מנוחתם בין הדגים, אלא במגירה התחתונה של הארון.

אנשי החוק ראו בו אחד מאלה שיצרו למעשה את מה שנקרא המאפיה האמריקנית. אבל בכל שנות שלטונו באימפריה הקרימינלית, שהתחילה בברוקלין בשנת 1931 והתפרסה עד לקליפורניה, אריזונה וקנדה, באמצע שנות ה-60, הוא מעולם לא הורשע בפשע חמור. כשהיה בן 70 ישב 22 חודשים בכלא בשתי תקופות, האחת ב-1983 בגלל שיבוש הליכי חקירה, והשנייה ב-1985 בשל ביזיון בית-המשפט. הוא "פרש לגמלאות" באריזונה באופן רשמי הרבה קודם-לכן, ב-1968, פרישה שתמיד היתה מוטלת בספק מסוים. לרשויות היה הסבר משלהן לתוכנית הפנסיה. הן טענו שהוא בחר בגלות במקום להסתכן בהתנקשות על-ידי גנגסטרים מתחרים.

להיפטר מהחבר הטוב של אבא

ג'וזפה בוננו נולד ב-Castellammare del Golfo שבסיציליה, בינואר 1905, לקטרין וסלוודור בוננו. משפחת בוננו היתה משפחה סיציליאנית עשירה. היו לה אדמות, עדרים וסוסים, והשפעתה הורגשה היטב בכל האזור. אולם בוננו הצעיר לא זכה להשתובב הרבה בנוף הפסטורלי הסיציליאני. כשהיה בן שלוש נאלצה המשפחה לברוח מהכפר הציורי לאמריקה, במסגרת מאבקי הכוח של המאפיה, וב-1908 כבר התרוצץ ג'ו בוננו ברחובותיה של ברוקלין. אביו הצליח מהר מאוד להקים מספר עסקים באזור, אולם ב-1911 חזרה משפחת בוננו שוב לסיציליה, כדי לחזק את כוחה של המשפחה נגד היריבים המקומיים.

החיים לא האירו פנים לבוננו באותה תקופה. בגיל 14 התייתם מהוריו: אביו מת במלחמת העולם הראשונה, ואמו - כמה שנים לאחר מכן. בוננו הצעיר נלקח תחת חסות דודו, סטפאנו מגאדינו (Magaddino), והפך לאחד המאפיונרים הצעירים והמבטיחים בקרב בני-גילו. בגיל 19 חזר לארצות-הברית. שנים ניסה להתהדר בהתנגדות אידיאולוגית לפאשיזם של מוסולוני שהביאה אותו לצעד זה, אבל מקורות אחרים מספרים שבאותה תקופה הפאשיסטים החליטו "לנקות" את הארץ מחברי מאפיה, והוא נאלץ לברוח.

בוננו ניסה להסתנן לארצות-הברית בספינת דייגים דרך קובה, נתפס על-ידי השלטונות האמריקניים ונזרק לכלא. אבל חברים יקרים מהקוזה נוסטרה, ובהם הדוד מגאדינו, דאגו לסדר את העניינים.

באותה תקופה הגיע מסיציליה לברוקלין סלווטורה מרנזאנו (Maranzano). הוא נשלח על-ידי מי שנחשב אז לבוס הגדול של סיציליה, ויטו קסיו פרו (Cascio Ferro), כדי להרחיב את שלטונו ולשלוט גם בעולם הפשע האמריקני. מרנזאנו היה בעבר חברו הטוב ביותר של אביו של בוננו, מה שפתח בעבור בוננו הצעיר את הדלתות. מרנזאנו הפך אותו לאחד האנשים הקרובים אליו ביותר, ובוננו לא הכזיב. הוא היה מבריק ואנרגטי. אלה היו הימים של תקופת היובש, ובוננו גרם לכך שעסקיו של מרנזאנו ושל הבוס הגדול פרו מסיציליה ישגשגו.

אלא שאז נכלא פרו ומצא את מותו בכלא, ומרנזאנו נשאר ללא הפטרון מסיציליה. אז יצא לפעולה סיציליאני אחר, הצ'יף של המאפיה הניו-יורקית בזמנו, ג'וזפה 'ג'ו הבוס' מאסריה (Masseria). מאסריה היה איש קטן, מרובע, עיניו טבעו בפניו השמנים, לכן דבק בו הכינוי "הסיני". הוא שלט ביד רמה במאפיה בניו-יורק. מספרים שנהג לרקוד בין הכדורים שנורו עליו ושכינה את האקדוחן החביב עליו "רוזלי". מאסריה לא חיבב את השגשוג של הקונקורנציה החדשה, ועם מותו של פרו החליט "להרוג אותם כשהם עוד קטנים".

כך החלה, ב-1931, מלחמת הגנגסטרים המפורסמת שנקראה Castellammarese war. המלחמה העניקה מקום של כבוד לטומיגאן, אולם הכפישה לעד את שמם של נרתיקי הכינורות ושאר כלי הקשת. הכדורים התעופפו ברחובות ניו-יורק. כאן התגלה הכישרון הטקטי של בוננו. הוא הצליח לגייס שניים מאנשיו של מאסריה, גנגסטרים כישרוניים בפני עצמם, שעולם הפשע עוד ישמע עליהם רבות - צ'רלי לאקי לוצ'יאנו וויטו גמבינו.

"הסיני", שאהב לאכול והצהיר שתמיד יעדיף טבח מוכשר ושמן על-פני בלונדינית יפהפייה, התיישב לסעוד במסעדה האיטלקית שהיתה חביבה עליו, עם יד ימינו לאקי לוצ'יאנו. בשלב מסוים ביקש לוצ'יאנו את סליחתו של הבוס ופרש להטיל את מימיו. באופן מפתיע, בדיוק אז פרצה למסעדה חבורה של גברים חמושים, שריססו את "הסיני" עד שראשו הכבד צנח לתוך קערת כדורי-הבשר האדמדמים.

לאחר רצח "הסיני", כל מה שנותר לבוננו הצעיר לעשות כדי לזכות בשליטה בעולם הפשע הניו-יורקי היה להיפטר מחברו הטוב של אבא. ארבעה אנשים, שהציגו את עצמם כבלשים, נכנסו למשרדו המפואר של מרנזאנו. דקות ספורות לאחר מכן כבר הכתים דמו של המאפיוזו הזקן את הקירות המוזהבים, וגופתו המנוקבת התגלגלה על השטיחים האדומים. מי שנשלחו לרצוח את "החבר הטוב של אבא" לא הסתפקו בכדורים. הם טרחו לדקור את הזקן עשרות פעמים עד לוידוא הריגה סופי ומוחלט.

כך הפך בוננו לדון הצעיר ביותר בסינדיקט הפשע. כשהוא בן 26 בלבד, היה לאחד מראשי חמש משפחות המאפיה בניו-יורק, משפחת בוננו. כוחו היה עצום הן בגלל ההשתלטות והן משום שבאותו זמן עדיין נהנה מתמיכתו של דודו מאגדינו, ששלט באזור באפלו.

בין שרצה או לא, הוריש מרנזאנו לבוננו הצעיר לא רק את מקומו המכובד: לפני מותו הספיק מרנזאנו ליזום את הקמת "הוועדה" - The Commission - כינוסים של ראשי משפחות הפשע לצורך תיאומים והסכמים. ועדה זו היא שעזרה במשך השנים לבוננו להתחזק ולחלוש על אימפריית פשע ענקית, שגלגלה ביליונים של דולרים, אבל היא גם גרמה לו צער רב בהמשך חייו.

"מי לא ירצה להיות מאפיוזו"

בנובמבר 1931, לאחר שהצליח לתפוס את השלטון על משפחת מאפיה משל עצמו, החליט בוננו להקים משפחה קונבנציונלית והתחתן עם פיי לאברוזו (Labruzzo). בטקס החתונה המפואר אחז בוננו בידה של אשתו לעתיד, כששניהם מוקפים בחייליו, שהחביאו את האקדחים מתחת לטוקסידו. שנה לאחר-מכן נולד לזוג הצעיר בן, סלווטורה, שכונה לימים ביל.

כלפי חוץ החל בוננו להתנהג כבעל משפחה, והיה נטול האקסטרווגנזה המאפיונרית המקובלת, למעט טבעות גדולות וסיגרים.

בשנות השפל הכלכלי נאלצו חלק מהקולגות של בוננו לעזוב את המדינה, ורבים אף מצאו עצמם בכלא. אבל לא בוננו. הוא רק עלה ופרח, עסקיו שגשגו, וההרשעה היחידה שלו היתה קנס בסך 450 דולר בגין פגיעה בחוקי השכר ב-1945.

אבל גם תורו יגיע באמצע שנות ה-50, בוננו בן החמישים ישב טוב. הוא היה איש עשיר מאוד, היו לו בתים בברוקלין, לונג-איילנד, אריזונה, וארמון בן 14 חדרים במדינת ניו-יורק. היתה לו גם אימפריה לגיטימית, והוא היה בעל המניות העיקרי בחברות רבות. ושלא כמו הקולגה אל קפונה, שהסתבך בגלל העלמת מס, הוא תמיד שילם את המסים שלו בזמן.

משפחתו התרחבה. היו לו כבר שני בנים ובת. כראש משפחת מאפיה הוא קיבל אחוזים מההון שאספו כפיפיו מהימורים בברוקלין ובמנהטן, משליטתה של המשפחה בעסקי ההגרלות האיטלקיים, מהלוואות בריבית קצוצה, מסחיטות, ומעוד כהנה וכהנה עסקים. הצבא הפרטי של משפחת בוננו מנה כ-350 איש. למעשה, יחסית למשפחות המאפיה האחרות ששלטו בניו-יורק, היתה משפחת בוננו משפחה אינטימית. למשפחות האחרות היו פי שלושה או ארבעה חיילים. אבל משפחת בוננו היתה יעילה ביותר באיסוף הכספים שלה.

באוגוסט 1956 התחתן בנו הבכור של בוננו, סלווטורה-ביל, עם רוזלי פרופאצ'י, שהיתה בתו של ג'ו פרופאצ'י, ראש אחת ממשפחות המאפיה האחרות בניו-יורק, משפחת קולומבו. בוננו היה מאושר. כשליטים רבים בעבר, ראה בחתונה אפשרות לאיחוד בין שתי המשפחות, שיוביל לממון ושליטה מאופק לאופק. החתונה היתה אירוע אקסטרווגנטי, שכנראה נתן את ההשראה לסצנת הפתיחה בסרט הסנדק. נכחו בה ראשי המאפיה, כמו גם חברי קונגרס ומכובדים אחרים. הפרח החביב על הכלה היה מרגניות, שלא פרחו באותו זמן בניו-יורק, ועל-כן נשכר מטוס מיוחד שהביא אלפי פרחים כאלה מקליפורניה.

זאת היתה תקופה נהדרת למאפיה, כפי שאמר אחד מחייליו-לשעבר של בוננו, בנג'מין רוגירו, שהיה ידוע יותר בכינויו "לפטי גאנס", בשיחה עם סוכן סמוי של ה-FBI: "בתור מאפיוזו אתה יכול לשקר, לרמות, לגנוב, להרוג אנשים, בצורה לגיטימית, חוקית. אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה ואף אחד לא יכול להגיד על זה כלום. מי לא ירצה להיות מאפיוזו?"

קנדה קורצת מרחוק

בסוף שנות ה-50 התחיל גן-העדן של המאפיה להתמוטט. באותה תקופה החלו מאבקים פנימיים בתוך כמה משפחות גדולות. בוננו נסע לסיציליה, לביקור שמטרתו הרשמית היתה פתיחת בית-יתומים במקום. אבל באופן לא רשמי, שהוכחש על-ידי כל הנוגעים בדבר, נפגש בוננו עם מי שהיו קודקודי המאפיה באיטליה, ביניהם לאקי לוצ'יאנו הזכור לטוב, שהיה שם בגלות. הקוזה נוסטרה חילקה את עוגת הסמים, והתוותה את הדרכים, החוקים והתנאים שבהם תיסחר האבקה הלבנה בדרכה מאיטליה לאמריקה. השמועות אומרות שבאותה פגישה הוחלט גם לקפד את ראשיהם של כמה דונים חזקים בארצות-הברית, שלא התאימו לתוכניות ההשתלטות של בוננו וחבריו.

בזמן ששהה בוננו בסיציליה, זעזעו שתי רציחות את עולם המאפיה בניו-יורק: "דון סיסו" נרצח כשעצר לקנות ירקות בברונקס, ודון אלברט אנסטסיה (Anastasia), שהיה ידוע בשם "הכובען המשוגע", רוסס בכדורים בזמן שהסתפר וזכה לראות את רגעיו האחרונים משתקפים אליו מהמראה. מובן שבוננו חזר לארצות-הברית, שזוף כהלכה, והצהיר שהוא מזועזע ממעשי הרצח.

באותה תקופה ניחתה מכה קשה על עולמם השליו של המאפיונרים, כאשר ג'יי אדגר הובר הכריז ש"חסל סדר פשע מאורגן". מאות מחברי המאפיה, שהשתתפו בכינוס שאורגן להם, ראו שוטרים מקיפים את המקום ונמלטו בדרכים צדדיות. יותר ממאה איש, כולם ממוצא איטלקי, נתפסו בורחים דרך החורשות בפנסילבניה, וכל מי שנתפס אמר, "באתי לבקר את חבר שלי ג'ו, הוא חולה". זאת היתה חגיגה לעיתונות, וסיפורי-ענק בדבר הפשע המאורגן עשו כותרות. הובר זירז את הכלבים שלו, הרשויות התחילו לפעול, ותוכניות מיוחדות נגד הפשע המאורגן הופעלו על-ידי הממשלה.

כל זה לא הפחית מתאבונו של בוננו. הוא רצה לשלוט על הסחר בסמים מאיטליה לארצות-הברית, ונשא את עיניו גם לקנדה. אולם טורונטו היתה תחת שליטתו של הדוד המאמץ שלו מאגדינו. עם כל הכבוד לקשר הדם המשפחתי, מאגדינו לא אהב את התוכניות של בוננו. שמועות החלו להתרוצץ בקרב חיילים זוטרים במאפיה, שבוננו יזם את רציחתם של הדונים, והוא אף שואף לרצוח אחרים. אמרו שהוא ניסה להרעיל את הדוד מאגדינו. השמועות תפחו ותפחו, ובסיכומו של דבר הוזמן בוננו להופיע בפני "הוועדה" ולהסביר את עצמו. בוננו לא הופיע בפני הוועדה. באישון לילה נסע עם אשתו לקליפורניה ומשם למונטריאול, לימים טען שהגיע למקום כדי לפתוח עוד מפעל גבינות.

מלחמת הבננות

היעלמו של בוננו גרם לערעור בתוך המשפחה. לא היה ברור מי מקבל את המושכות. ביל הבן השתלט על העניינים, אבל היו רבים שלא חשבו שהוא ראוי. בהם אחד בשם גרגוריו, שהיה מאוד מקורב לג'ו בוננו ואפילו היה הסנדק של ביל. כדי להשתלט על משפחת בוננו פנה גרגוריו לדוד מאגדינו. יחד הם פנו ל"וועדה" ודרשו להדיח את ג'ו בוננו מתפקידו כראש משפחה ולהציב במקומו את גרגוריו. לאחר כמה פגישות הם הצליחו, וגרגוריו הוכרז כראש משפחת בוננו.

ג'ו בוננו ובנו ביל סירבו לקבל את ההחלטה. בשלב זה מנתה ה"משפחה" כ-400 איש, ואלה נחלקו בנאמנותם בין בוננו האב והבן לבין גרגוריו.

בשלב מסוים הגיע ג'ו בוננו לניו-יורק והיה בדרכו לפגוש את עורכי-דינו, ואז נעלם לתוך לועה של מכונית. 19 חודשים נפקד בוננו מניו-יורק. לימים טען שנחטף, דבר שלא קרה מעולם לדון מכובד שכמוהו.

אולם מאפיונרים ריכלו שמכשירי-האזנה, שהושתלו על-ידי ה-FBI בביתו של מאפיוזו בשם "סאם השרברב" בניו-ג'רסי, גילו שבוננו תכנן את כל ההיעלמות הזאת בעצמו.

ב-1965, נראה היה שגרגוריו שולט בחלק ניכר מהמשפחה. היעלמו של דון ג'ו בוננו לא הוסיפה כבוד ועוצמה למשפחה, ובנו ביל שלט על חבורה מצומצמת של ברנשים. המשפחה התחילה לאבד כוח וזה הזיק לעסקים. ואז הופיע ג'ו בוננו, שזוף ומחייך באותה חליפת משי שבה נחטף. הוא אמנם נאלץ להתעכב מספר שעות אצל הפדרלים, שקראו לו לחקירה. אך לאחר כמה שעות השתחרר ופנה למה שהיה חשוב באמת, למלחמה.

מ-1966 ועד 1969 התחוללה מה שנקראה לימים מלחמת הבננות. המוני גנגסטרים ירו זה על זה ברחובות, וסיפקו אין-ספור סצנות לסרטים. הם נרצחו במסעדות, במועדונים, במיטות המאהבות שלהם וכמובן במרדפים. זאת היתה מלחמת ההישרדות של בוננו, והיא הפכה למלחמת התשה בעבור שני הצדדים. גרגוריו גסס מסרטן וג'ו בוננו קיבל התקף-לב.

אז הודיע בוננו על פרישתו, אולם שמועות אמרו שהוא היה עדיין מעורב, אולי אפילו ברציחתו של אחד האנשים שהיו נאמנים לו ביותר - ג'ו גלנטה, שהיה ידוע בכינויו לילו. לילו קיבל את השליטה במשפחת בוננו בשנות ה-70, לאחר 12 שנה שבהן ישב בכלא. בבית-הסוהר שלט לילו באגף המאפיונרים ביד רמה, האכיל אותם ארוחות גורמה שבישל מבשר טרי משובח שסופק לו מידי יום על-ידי משפחת בוננו, וגידל כמאה ציפורים.

ביום שיצא מהכלא, הוא לא הלך לראות את אחת משתי נשותיו, גם לא מיהר למסעדה. הוא שם את פניו היישר לבית-הקברות, ופוצץ בדינמיט את דלתות הברונזה שהונחו על קברו המפואר של אחד האנשים שהאשימו את הבוס האהוב שלו ג'ו בוננו בקנוניה לרצוח את ראשי המאפיה האחרים. לילו לא היה אחד שסולח, גם לא אחרי המוות.

אלא שמופע הנאמנות המרהיב הזה לא עזר לו. בשנים שלאחר צאתו מהכלא צבר הרבה כוח, כבוד וכסף מעסקי הסמים - יותר מדי, סברו ב"וועדה". הוא שכח מי המציא אותו, אמרו, השתן עלה לו לראש. יש הטוענים שבוננו היה מעורב בקשר לרציחתו.

משפחת בוננו סבלה מכות נוספות במשך השנים, בייחוד מסוכן ה-FBI ג'ו פיסטון, שהיה מכונה דוני ברסקו, שחדר למשפחה וגרם להפללתם של מאות מחבריה. היום שומרת המשפחה על פרופיל נמוך ועושה את עסקיה האפלים בשקט. הספקולציות אומרות שהיא מונה כיום בין 100 ל-150 חברים.

ג'ו בוננו מאז ומעולם האמין שהוא "איש של כבוד", והוא אפילו הוציא ספר שבו סיפר, לא בפרטים אומנם, על מעלליו. כשיצאה מהדורת-הכיס של הספר, ועל העטיפה נכתב שמדובר בסיפורו של גנגסטר, השתולל בוננו והגיש תביעה נגד המו"ל.

לאחר מותו, אחת הראשונות שהגיעו לביתו היתה מלצרית מקומית, שניגבה את דמעותיה ואמרה, הוא היה איש נפלא, נפלא, כל-כך עדין, אנושי ורגיש. ֲ