פרי הר: קודם כל הישג חברתי

עמק פרי הר מצוי בין הרכס המערבי של בית וגן וגבעת מלון הולילנד לבין עמק רחביה, בו עובר עורק התחבורה המוכר בשם רחוב הרצוג והמשכו רחוב גולומב, החולף ליד המרכז המשני במלחה. מדובר בעמק עם שלוחות לעמקי המשנה, שהקיפו בעבר את שכונת גבעת מרדכי כמעט מכל עבר. שטחי העמק, שבבעלות מינהל מקרקעי ישראל, נמסרו בראשית שנות החמישים לקיבוצים מעלה החמישה וקרית ענבים לשם עיבוד חקלאי, וניטעו בהם מטעים של עצי פרי נשירים.

עם חלוף השנים התרחשו מספר תופעות: הכדאיות הכלכלית של ענפי החקלאות המסורתיים, ובכלל זה ענף גידול עצי הפרי ירדה באופן משמעותי. זה היה, כפי הנראה, אחד הגורמים שסייעו לכך החקלאות ירדה גם כערך חיים, אפילו בתנועה הקיבוצית. כתוצאה ננטשו חלק מהמטעים, אחרים נעקרו, בתי אריזה וסככות נעזבו והפכו למחששות. במקביל חלו תמורות אורבניות בבירת ישראל, ונסלל כביש עורקי מספר 4 הידוע יותר בכינויו דרך בגין, אשר נגס גם הוא בליבו ובשוליו של עמק פרי הר.

אי שם בשנות התשעים חבר "משחרר קרקעות הקיבוצים", עו"ד שרגא בירן, למחזיקים בקרקע, ויחד עם האדריכל זאב שיינברג תכננו שכונת מגורים על 285 הדונם שנותרו מעמק פרי הר ההיסטורי. השכונה תוכננה להכיל 1,150 יחידות וכמובן - ברוח ימים אלה - גם פארק בן 90 דונם. פארק זה, למרבה הצער, אמור היה להחליף את פארק הצבאים ה"טבעי", שנוצר כתוצאה ממציאותם של עצים, מים ופירות - כולם מעשי ידי האדם. הנה כי כן, סימביוזה מעניינת כשלעצמה בין חיית בר קטנה וחמודה, צבי, לבין מטע נטע-אדם, אשר יצר תנאים סביבתיים אופטימליים שמשכו אליהם את הצבאים, וברבות השנים אף דרבנו את התרבותם לכדי עדר של ממש. בשל התהליכים שגרמו לצמצומם של המטעים, בהדרגה, הלך והתחסל גם שטח המחייה של הצבאים שפגע בהמשך רבייתם, עד שמרביתם נדרסו ונעלמו.

זה לא היה חטאם היחיד של חובבי הנדל"ן: הם שכחו כלל עתיק יומין בבינוי ירושלים, שימיו כימי המנדט הבריטי: אין בונים בעמקים! כל הבינוי בירושלים למן ימי המהנדס סטורס הוא בשיפולי המורדות, כאשר העמקים מיועדים לשמש כשטחי חיץ ירוקים בין השכונות והרבעים, וחופשיים מבינוי.

חמדנות כרישי הנדל"ן מצאה לה אוזן קשבת גם אצל פרנסי העיר, אשר במקום ליזום פרויקטים של פינוי-בינוי, ציפוף שכונות קיימות וניצול קיבולות בנייה כלואות ובלתי מנוצלות, מעדיפים הליכה בדרך הקלה, ומנסים כל העת לפרוץ מערבה ולהשתלט על קרקע חקלאית - בעיר ומחוצה לה - כולל שטחים לא להם. כך גם בעקבות ועדת חקירה לגבולות ירושלים עם המועצות המקומיות מבשרת ציון ומטה יהודה, שהוקמה בראשית שנות התשעים בראשותו של חיים קוברסקי, סופחו לבירה מספר עמקים ורכסים בשטח כולל של 15 אלף דונם, ובעיקר איזור הר חרת, עליו תכנן האדריכל הנודע משה ספדי רובעי מגורים ענקי ממדים עם 15 אלף יחידות דיור.

לפיכך אין תימה, כי תוכנית 4967 זכתה לקרוב ל-1,000 התנגדויות - כמעט מכל כיוון ועבר. בשלב מסוים הציעו הירוקים, כהצעת פשרה, להגדיל את שטח הפארק מ-90 ל-160 דונם כדי לשמור על גרעין ירוק בעל נוכחות משמעותית. אכן, היעדר שטחים ירוקים ברצף היווה את אחד הנימוקים של הוועדה לדחיית התוכנית. היותו בלב שטחים בנויים, ובעיקר זהות דיירי השכונות השכנות - בהם יש לחפש את המניע האמיתי לדחיית התוכנית.

תוכנית עמק פרי הר הצליחה לקומם את הגרעין הקשה של מה שהיה ידוע פעם כ"תנועת האוהלים" ונושאת כיום את השם "הקשת הדמוקרטית המזרחית", אשר נולדו בשכונות קטמון הסמוכות. הקשת הדמוקרטית שמה לה כמטרה לגרום לחלוקה מחדש של העושר הלאומי, באופן שנתח גדול יותר מהעוגה הלאומית ייפול לידיהם של צאצאיהם של יוצאי ארצות המזרח. מטעם זה התנגדה הקשת להליכי הפרטת קרקעות המושבים והקיבוצים, אך בעיקר האחרונים.

אפילו יו"ר הוועדה לא הסתיר את המניע האמיתי לדחיית התוכנית: לא בשל שמורת הצבאים, אלא בשל התנגדות תושבי השכונות השכנות. כותב שורות אלה משער, כי לו היה עמק פרי הר שוכן בפתח שכונת בית הכרם, יפה נוף, רחביה-טלביה, או אפילו המושבה הגרמנית ותלפיות - לא היתה מתקבלת התנגדות דיירי השכונה, כפי שלא התקבלו התנגדויותיהם לפרויקטים אחרים בעבר. יוצא איפוא שהניצחון הנוכחי אינו הישג סביבתי אלא הישג חברתי - וטרם נורתה הירייה האחרונה מקני רובי הצייד של ציידי הנדל"ן!

הכותב הוא יועץ כלכלי וסביבתי ומתכנן אורבני.