חברים יש רק ב...

"איסמעיליה", מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו, תיאטרון בית לסין. משתתפים: ששון גבאי, נתן דטנר, אבי אוריה.

מיקי, עמי וקריץ, שלושה טיפוסים שונים, שירתו יחד באיסמעיליה ב-1973, ומאז הם חברים. אבל בין חברים יש לפעמים, פרט לזיכרונות המשותפים, גם בגידות.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") מציין, ש"מיטלפונקט יודע לכתוב דיאלוג קומי, וכוחו של המחזה בכך, שהוא יוצר צחוק פרוע שקשה לעמוד בפניו, של מפגשי אופי וניסוחים מקומיים, כדי לעשות תפנית ולעבור מן הבידור להבלחות של רגש, שאומרות משהו על הגברים האלה ומאפשרות גם לחוש את הכאב שלהם, ובעיקר את הפחד מן הריקנות. כי כשאין להם את ההוויה המשותפת, אולי אין להם דבר. והם מרגישים או יודעים את זה, על אף שהם ממשיכים להתאמץ לשקר לעצמם".

שלושה שחקנים מצוינים מגישים "קונצרט של משחק". גבאי (מיקי), "המנוע של העלילה, הקורץ גם אל הקהל, בשליטה מוחלטת, בעוצמה, אירוניה עצמית, ולכן השבירה שלו בסוף מרשימה כל-כך". דטנר בתפקיד שונה בשבילו - "רגיש, פגיע, סנטימנטלי", ואוריה, שהישגו הוא "המרשים ביותר", לטעמו של הנדלזלץ, "מפליא לחלץ מתחת לחיצוניות המגוחכת של דמותו כאב ועוצמה". שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") כותב שההצגה עוסקת בנושא "רציני, אבל הסגנון קליל והומוריסטי, ושלושת השחקנים המצוינים יודעים להעביר את הדיאלוג השנון מבלי לאבד מאמינותם". דטנר מצליח להעביר את הרכות שבדמותו "מבלי להפוך אותה לבדיחה", אוריה "מצליח לגרום לנו להבין למה כולם קוראים לקריץ 'תולעת' ויחד עם זאת מסוגל לגרום לנו לחבב אותו. אך המנוע של המופע הוא ששון גבאי, שיוצר דמות אגוצנטרית, לא סימפטית ובכל זאת מרתקת". מיטלפונקט מביים "קצבי ומדויק, וגם מעביר בצורה נכונה את הדגש מהפן הקומי למימד הרציני של הסיום". למי שראה את "אמנות", כותב בר-יעקב, מדובר במחזה דומה, אבל "במובנים רבים 'איסמעיליה' נראית כמו מקצה שיפורים של ההפקה המצליחה ההיא".

אליקים ירון ("מעריב") סבור שבמחזה הזה "מיטלפונקט במיטבו, כשהוא בודק את טיבה של החברות הזאת. אם הוא התכוון לדימוי ישראלי כללי יותר - על מצב החברה הישראלית היום - נדמה לי שהדבר לא בדיוק עלה בידו".

אבל ההצגה נשענת על שלושה שחקנים "מצוינים ו"בזכות בימויו האינטנסיבי של מיטלפונקט, השלושה טובים לא רק כל אחד לעצמו, אלא בעיקר בתזמור הנפלא והמדויק של מערכת היחסים ביניהם".

בסך הכל, זהו "מחזה חזק, עם משחק נפלא" ו"השחקנים עומדים במבחן הזה, ובגדול".

איתן בר-יוסף ("העיר") סבור אף הוא שההצגה "מהנה וקולחת" והשחקנים "מצוינים". היא "מצליחה לנתב במיומנות בין הצחקות לבין רגעים עמוקים, אם כי לא עמוקים ממש". יש בהצגה "איכות אמריקנית: משהו בקצב, בדינמיקה, בסטריאוטיפים", אך משהו ב"מקצוענות הזאת היא קצת בעוכריו של מיטלפונקט".

בקיצור: דיאלוגים שנונים, בימוי קצבי ומשחק נפלא בהצגה, שמצליחה להצחיק על אף שהנושא שלה, הגבר הישראלי, ממש לא משעשע.