"הייתי חייב להיכנס לעזה. לא כי אני גיבור אלא כי אני עושה סרטים"

בסרטו החדש "סגר" מציג רם לוי את עזה כבית-סוהר ענק. הוא נכנס אליו מרצונו, כדי להוציא החוצה תמונות מהסוג שאנחנו לא אוהבים לראות. כמו זו של הילד מוחמד קטוע-הרגליים, מעיף טיארה של ספיידרמן

הפגישה שלי עם רם לוי התקיימה מספר ימים לאחר ההתנקשות באיש החמאס סלאח שחאדה והטלת הפצצה במשקל טונה על הבניין בעזה, שכתוצאה ממנה נהרגו גם 15 אזרחים, 11 מהם ילדים ותינוקות. אני אמור לדבר עם לוי, איש עם רקורד עשייה של יותר מ-30 שנה בטלוויזיה הישראלית, על סרטו החדש, "סגר", שיוקרן בערוץ 8 (יום ב', 21:30). "סגר" הוא סיפורה של העיר עזה, עיר המוגדרת בסרט כבית-סוהר ענק, עם כמה חורי יציאה וכניסה לאסירים שמתנהגים יפה. פעולת ההרג האחרונה בעזה, על-פי הידע העממי המצטבר, רק תוליד שרשרת קשה של פיגועים וניסיונות לפיגועים, ושאלתי את לוי אם היה מעדכן משהו בסרטו, לו היה באפשרותו. לוי היה משאיר את סרטו כפי שהוא. "הייתי מקווה שיומיים לפני-כן, הטייס שהפיל את הפצצה ומי ששלח אותו היו צופים בסרט שלי", הוא אומר. "אמונה קטנה ומטופשת שאחרי שרואים שיש שם בני-אדם ולא אוסף של כלבים או פרות או חיות ומפלצות, אולי היו מהססים לעשות את זה. אבל כנראה שזה לא היה עוזר. ולמי יש בכלל זמן לראות סרט לפני התקפה אווירית?" לפני חמש שנים פנו אנשי "בצלם" אל רם לוי והציעו לו לעשות סרט על עזה. לוי כתב את התסריט והגיש לכולם - לערוץ 1 ולזכיינים ולכל הקרנות - וכולם סירבו. "אמרו לי 'את מי זה מעניין', 'מה אתה מדבר', 'תעזוב את זה'. וזה עוד לפני האינתיפאדה. התחילה האינתיפאדה ואמרו לי, 'עכשיו אתה רוצה שנעשה את זה?!'" רק אחר-כך, אחרי שקרן סורוס תרמה למימון, ונכנסה גם מפיקה צרפתייה שהבטיחה הקרנה בערוץ 5 הצרפתי ובערוץ 2 הבלגי, תמכו בו גם בקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, וגם ערוץ 8 שינה את דעתו. "אני שמח שהסרט משודר בערוץ 8, אבל זה לא המקום שאליו כיוונתי, זה ערוץ שמקרינים בו סרטים לאנשים שלא צריכים את הסרט. אני רוצה להקרין בערוץ 1 ו-2, לאנשים שלא רוצים לראות את הסרט".

ללוי עדיין יש ציפיות מהערוץ הראשון, מקום שבו נהנה ממעמד מיוחד ואותו עזב לפני מספר שנים. עבודתו שם זכתה לשבחים ואף זיכתה אותו בפרס ישראל. הדרמה המזוהה איתו עד היום, "לחם", זכתה בשעתו בפרס איטליה. סרט אחר שלו, "חרבת חזעה", על-פי ס' יזהר, גרם פה לסערה ציבורית כשהעלה לראשונה את טראומת הנכבה. זו לא היתה פעם ראשונה שלוי נגע בעצבים החשופים של הסכסוך הישראלי-ערבי. סרט דוקומנטרי קודם שלו, "אני אחמד" על פלסטיני-ישראלי, שנעשה עוד לפני ששת הימים, עוכב בשעתו על-ידי הצנזורה בטרם שוחרר להקרנה בבתי-הקולנוע. את ההיכרות שלו עם עזה הממשית עשה לוי ב-1970 כחייל מילואים בצנחנים, "בתקופת 'שרון מנקה את עזה'. ברוך השם לא עשיתי אז דבר חמור, אבל חוויתי את הסיטואציה האבסורדית".

לוי מחלק את "סגר" לדברים שמראה "המציאות", כלומר הטלוויזיה, תוך כיווץ התמונה למעין מסך סינמסקופי, קולנועי, "יפה", ולקטעים שלו, מסך מלא, תוך שהוא נודד בעזה והסביבה, זו של שנת 2000 וזו של עכשיו. הוא נמצא במעברי הגבול, לצד מפגינים, בנקודות חלוקת המזון, ובביתה של משפחה פלסטינית. "בתחילת הסרט אני נוכח במקום שמתנהלים בו ויכוחים בין אנשי קיבוצים בסביבה ואנשי ימין, וראיתי את הלהט שבו הם מדברים. זכרתי את הלהט הזה מדברים שצילמתי בשנות ה-60, ולכן בחרתי כבמאי בתנועת מצלמה סביב הדוברים, שאומרת, תסתכלו על המהות של הדברים, לאו-דווקא מה אומר זה ומה אומר זה, אלא על הוויכוח המעגלי. ראיתי את הקטע על שולחן העריכה ואמרתי לעצמי, יה אללה, אין לי כוח, אחרי כל-כך הרבה שנים, להתעסק בחריקת השיניים ובייאוש הזה. מוכרח להתעסק ולא רוצה. "יש לי שני דימויים בסרט. באחד ילדים פלסטינים משחקים בדוכיפת קשורה, ובשני בני הקיבוץ לוקחים אותי לגרוטאת ג'יפ, המקום שבו נהרג, כתוצאה מתאונה, החלל הראשון של מלחמת ששת הימים - טנק בטור המוביל נע לאחור ופגע בו. סימבולי. מלחמת ששת הימים נפתחת בתאונה. אמרתי, אילו רק אפשר היה להימנע מסמלים ולחזור ולהתייחס לדברים עצמם. לראות ג'יפ כמו ג'יפ, גרוטאה של ברזל חלוד, ציפור קשורה, להתעלם מהרקע ומהמשמעות. אבל ברגע שאתה מפנה אליהם מצלמה, אתה כבר נותן משמעות". קטעים טעונים במיוחד הוא מצלם בבית משפחת סולטן בבית-להייה - האב מוחמד, אשתו נג'ואה, ומוחמד, ילדם קטוע-הרגליים. מצבו של הילד נגרם כתוצאה מסירובם של החיילים לתת לו ולמשפחתו לחצות את מעבר הגבול לטיפול בישראל, וזאת בשל עבירות שביצעה האם בעבר - הטלת בקבוק מולוטוב. האב מסורב, כי כל הגברים מסורבים. לוי אומר שבחר במקרה של מוחמד קטוע-הרגליים גם משום שרצה לאפשר פתח מילוט לקשי-הלב שבינינו, הרי אמו היא "מחבלת" ו"מגיע לה".

לוי מבקר את המשפחה לפני האינתיפאדה וחוזר אליהם כעבור שנה. "הם עברו מטמורפוזה בשנה הזאת. הם קיבלו אותי, ואז יצא הזעם נגדי כמי שמייצג את ישראל והשמאל שבגד. נג'ואה אומרת שהיתה מעדיפה שלא הייתי בא, ובעצם מנסה לגרש אותי מהבית. זו לא כתבת טלוויזיה על אנשים שאתה רואה לרגע בשוק של עזה והם אומרים משפט חכם או טיפשי למצלמה. המכלול יוצר פה הבנה רגשית פנימית של הקונפליקט ושל האנשים שאנחנו לא מכירים ולא רוצים לראות".

מה הרגשת כשהיא רצתה לגרש אותך מביתה?

"כשהיא אמרה לי, 'אתם בגדתם, אנחנו רצינו שלום ואתם הרסתם את זה, לך מכאן', זה העביר בי צמרמורת. אני בדרך-כלל שומר על ריחוק בסרטים שלי, אבל היא התקיפה אותי אישית וידעתי שאין לי דרך אלא להכניס את עצמי לסרט. מבחינתה אני הבוגד".

איך בעצם הגעת לשם וצלמת בעזה?

"אתה תלוי בשתי רשויות - מחלקת תיאום וקישור ישראלית, וברשות הפלסטינית. הרבה פעמים לא הצלחתי להיכנס, לפעמים עברתי את הצד הישראלי, והפלסטינים שלחו אותי הביתה, לפעמים בלי שידעתי למה, אם זה עניינית או בירוקרטית".

אתה מדבר בסרט על הפחד שתקף אותך בעזה.

"בפעם הראשונה, לפני האינתיפאדה, לא היה חשש. בפעם השנייה, יהודים כבר לא נכנסו לשם. נפגשתי עם בסאם עיד (עיתונאי ותחקירן "בצלם"), והוא אמר לי, אל תיכנס, זה לא הזמן. אבל הייתי חייב, לא כי אני גיבור אלא כי אני עושה סרטים. יש לך הרגשה מטומטמת שאם אתה מחזיק מצלמה, אתה מוגן. זה חסר היגיון, כי מישהו הרי יכול לשמוע שיש ישראלי בשטח ולנצל את ההזדמנות. כמה חודשים קודם, ישראלים נהרגו בעיר ערבית. היה חשש. מהרשות הציעו בתחילה לתת לי הגנה, ואחר-כך אמרו עדיף שלא, זה רק מושך אש, והיתה לי רק הגנה של אנשי צוות פלסטינים. "אני מדבר ערבית רע, תוצר של שיטת החינוך הישראלית של שנות ה-50. יש קטע בסרט במרכז חלוקת המזון. כשהגענו לשם והייתי די מפוחד, החלטנו שבמקומות כאלה אני כאילו עיתונאי זר. אבל כשמישהי פנתה אליי, הייתי עונה לה בערבית. עשיתי את זה כמה פעמים, עד שהצלם לקח אותי הצדה ואמר לי, 'הערבית שלך ישראלית, אל תדבר'". בעקבות האירועים של השנה האחרונה חוזר לוי בסרט לעוד מקומות שצילם בהם, ומגלה שגרוטאת הג'יפ נגררה משם וגם העצים נגדעים באחת מפעולות החישוף של כוחות הצבא, אבל בפס-הקול לוי ממשיך לומר ש"חייבים להגיע ליום שנוכל לראות את הדברים כמו שהם, אפילו צילום פשוט של ילד על גבעת חול חם, מעיף טיארה", ואז עוברת המצלמה שלו לסיום למוחמד קטוע-הרגליים, מעיף את הטיארה שלו.

"יש בסיום הזה כמובן אירוניה כלפי עצמי, כי שום דבר הוא לא הדבר עצמו והכול רווי משמעות - מוחמד הוא קטוע-רגליים, חלק מהצילומים נעשים דרך גדר, ועל הטיארה, מי שיצליח לראות, מצוירים שני ספיידרמנים".