רפי סמיט: "אין מנוס מייבוא מים מתורכיה"

"גם כיום עלות הייבוא גבוהה יותר ממחיר ההתפלה", ממשיך סמיט, "אך בעקבות מדיניות הממשלה, העוצרת את הקמת מתקני ההתפלה, נותרו לנו רק שתי ברירות, או להחליט לעזוב את המדינה, או להתחיל לדאוג למשק המים".

סמיט קובע עוד, שכיום ברור שההתפלה וההשבה הם המפתח היחיד לפתרון בעיית משק המים, וכי בלעדיהם יחזור המדבר לשלוט באזור.

"אנחנו סובבים בצעדים קטנים סביב הקיים, מתוך הבנה שכל מה שאנחנו יכולים הוא לשפר במעט את טכנולוגית ההתפלה, ולהוריד עוד במעט את המחיר. אפשר לשפר את הזרימה בממברנות בעוד כמה אחוזים, אפשר לנסות למנוע את הזיהום בהן, אך בסך הכל מדובר בתהליך הידוע לנו, והוא ההתפלה".

לדעת סמיט, החסם העיקרי בפני ההתפלה הוא יחסו של האוצר, ויחסם של הפוליטיקאים שאינם מבינים את חומרת המצב. "למרות ההתייקרות, מחיר המים בארץ עדין זול באופן יחסי למדינות אחרות בעולם", אומר סמיט, "גם כאשר מחיר המים יגיע ל-10 שקל למ"ק זה עדיין מחיר נמוך בהשוואה למוצרים אחרים עבורם הורגלנו לשלם, כמו חשמל, טלפון ועוד. למרות זאת, אף אחד לא מוכן להשתמש במחיר המים כבתמריץ לחסכון, ומשתמש במחיר המים כבתירוץ המונע את ההתפלה.

"האוצר עובד על-פי תיאוריות כלכליות מערביות כלליות, בלי שום רצון וניסיון להתעמק בסוגיות מקומיות. מדובר באנשים צעירים שגמרו אקדמיה, ואין מי שיכוון אותם. נורא קל להאשים את האוצר, כשהבעיה האמיתית היא הפוליטיקה הישראלית שאינה מתפקדת. לכולם ברור, משום מה, שצריך להשקיע כספים רבים בטלוויזיה בכבלים, בלוויין ובתקשורת סלולרית. למדינה ברור שהיא צריכה ליצור תנאים כדי שלציבור יהיה מגוון ערוצים, ואפשרות להתקשר מכל מקום. משום מה היא אינה משקיעה את אותו מאמץ ביצירת מים, שהם דבר חיוני הרבה יותר מעוד תוכנית טלוויזיה. חברות התקשורת גובות מהציבור עוד ועוד כסף, בברכת הממשלה, ובאותו זמן אותה ממשלה מקפיאה את פיתוח משק המים. מדינה מודרנית צריכה לתת אפשרות מחיה לתושביה, אמצעי יצור לתעשיות שלה. חקלאות היא תעשייה כמו כל תעשייה אחרת, ואסור למנוע ממנה להתקיים".

לדעת סמיט, גם נושא השבת הקולחים מוזנח בארץ בשל סיבות לא ברורות, שרק גורמות לנזק מצטבר למשק המים. "המים שאנחנו משיבים כיום לחקלאות מזוהמים בחומרים אורגניים, במלחים וחיידקים המזהמים את הקרקע ואת הים, ואין מנוס מלטפל בהם. פרופ' קרלוס דוזורץ ומיכל גרין מהטכניון בודקים לעומק טכנולוגיות ממברניות לטיפול במי קולחים, שיאפשרו, ממש כמו בהתפלה, להוציא מהם את המלחים ולהשיבם לחקלאות בצורה בטוחה.

"השבת קולחים היא לא המצאה ישראלית. מי שפותח ברז בפריז, בלונדון או בכל עיר אחרת הבנויה על חוף נהר, יכול להיות בטוח שהוא שותה מי קולחים מטוהרים. הערים האירופיות שופכות את השפכים המטוהרים לנחלים, המים נשאבים ומושבים לשתייה. רק אצלנו שופכים את המים לים כאילו אין אצלנו מחסור". לדעת סמיט, המדינה נמצאת הרבה מעבר לקטסטרופה. האקוויפרים נמצאים מתחת לקו האדום, והכינרת אף היא הולכת ומתרוקנת. לדבריו, כשאנחנו שואבים את האקוויפרים מעבר לקווים האדומים, אנחנו מאפשרים חדירת מים שממליחים את האקוויפר ופוגעים בו. "מדובר בתהליך מואץ, ויום אחד נמצא את עצמנו בלי מים. כל מה שצריך לעשות הוא לדרוש מהאוצר להתחיל לעבוד לפי דפוסים הגיוניים, ולאפשר לאזרחי המדינה ולתעשייה לקבל את המגיע לה".