הטייקונים המתעוררים ברוסיה

אלא שהיום, למרות היעדרו - תוצאת עימותיו המתוקשרים עם הנשיא ולדימיר פוטין ובריחתו מרוסיה לפני שנתיים - מתגשם חזונו של ברזובסקי.

על פי פיטר בון ודניס רודיאונוב מבנק ההשקעות המוסקבאי UBS ברנסוויק ורבורג, ניתוח של החברות הלא-ממשלתיות הגדולות ביותר ברוסיה מראה כי "85% משוויין נשלט על ידי שמונה קבוצות של בעלי מניות בלבד".

כזו היא רמת ריכוזיות הבעלות והכוח הכלכלי ברוסיה היום, עד כי כמה אנליסטים מתחילים לדבר במונחים של 'שייבוליזם של הכלכלה הרוסית', כלומר השוואת עליית התאגידים ברוסיה לעליית קבוצות העסקים התאגידיות בדרום קוריאה (chaebol), כמו יונדאי, סמסונג ודייהו, החל בשנות ה-60.

אם אכן זהו המצב, אלו הן בשורות שנויות במחלוקת מבחינתה של רוסיה. שיטת השייבולים בדרום קוריאה הוכחה כמצוינת לצמיחה תעשייתית, אבל רעה לניהול התאגידי, מה גם שהיא מועדת לקריסה, במיוחד כאשר היא גלשה מעבר לגבולותיה הטבעיים.

חלק מהטייקונים הרוסים של היום הם שורד הדור של ברזובסקי, כגון מיכאיל חודורקובסקי, העומד בראש חברת הנפט יוקוס אויל, ולדימיר פוטאנין, הבוס הכל-יכול של קבוצת התעשייה והמתכות אינטרוס, ומיכאיל פרידמן, העומד בראש קבוצת הבנקאות והתעשייה אלפא.

אל השורדים הוותיקים הצטרפו כמה חברים חדשים, כדוגמת אולג דריפאסקה ובן בריתו רומן אברמוביץ, הבעלים המשותפים של קבוצת האלומיניום הרוסית. אברמוביץ מחזיק בבעלותו גם את נתח השליטה בחברת הנפט סיבנפט ורבע מאירופלוט. דריפאסקה שולט גם בגאז, יצרנית הרכב השנייה בגודלה במדינה ובכמה מפעלים לייצור אוטובוסים.

תעשיות הנפט, הפלדה, האלומיניום, הניקל וההנדסה הכבדה כבר נשלטות על ידי הטייקונים החדשים. תעשיות הבסיס האחרונות שעוד נותרו, כמו פחם ועץ, מצויות עתה בעיצומו של מאמץ השתלטות עליהן.

מלך הפחם החדש יהיה, כנראה, אנדריי מלניצ'נקו, בנקאי מוסקבאי צעיר, הקרוב לסגירת עיסקה על רכישת השליטה במכרות הפחם הגדולים במחוז הסיבירי קרסנויארסק. מכרות אלו, שיתווספו למכרות שהוא כבר מחזיק בבעלותו מסביב לאגם בייקל במזרח סיביר, יהפכו את קבוצת MDM שבבעלותו למפיקת הפחם הגדולה ביותר ברוסיה.

מאבק כוחות ניטש היום גם בתעשיית העץ. הטוען לכתר השליטה בתעשייה הוא דריפאסקה, שעל פי הדיווחים מרכז משאבים במשותף עם ולדימיר קוגאן, בנקאי מסנט פטרסבורג, בכוונה להקים חברת אחזקות חזקה ורבת השפעה.

גם סקטור החקלאות מושך אליו את הטייקונים הרוסים, במיוחד מאז חתם השנה פוטין על חוק המאפשר בעלות פרטית על אדמות חקלאיות ברחבי רוסיה, בראשונה מאז מהפכת 1917. קבוצת אינטרוס בבעלות פוטאנין, שהנכס העיקרי שלה הוא נורילסק ניקל, חברת המתכות הענקית, כבר נחשבת לאחת ממגדלות הבקר הגדולות במדינה.

הפרסים הגדולים האחרונים, משאת הנפש של הטייקונים הרוסים, הם תעשיות הגז והחשמל, שרובן נמצאות בבעלות מונופולים ממשלתיים. UES, מונופול החשמל, עומד בפני פיצול בעוד כשנתיים. אם הכל ינוהל כהלכה, יגדלו גם בוודאי הלחצים לפיצולו של גזפרום, מונופול הגז הממשלתי.

בון ורודיאונוב ניתחו את מבנה הבעלות של 64 מהחברות הגדולות ברוסיה, שהניבו בשנת 2000 מכירות כוללות של 109 מיליארד דולר. השניים גילו כי 47 מיליארד דולר מהמכירות נזקפים לחברות בבעלות ממשלתית, בעיקר גזפרום ו-UES. החברות בבעלות פרטית ישבו על מכירות של 62 מיליארד דולר, נתון המקביל ל-25% מהתוצר המקומי הגולמי. שמונה קבוצות של משקיעים ומנהלים שולטים בחברות האחראיות על 85% מהמכירות.

זה שינוי מהותי לעומת דפוס ההפרטות הרוסי של 1992 עד 1994, שבמהלכו נמכרו מפעלים בזה אחר זה, כשעובדיהם מקבלים בממוצע כ-50% מהמניות, המנהלים כ-9%, והממשלה או בעלי המניות החיצוניים - 41% מהמניות.

שלושה פקטורים שונים עודדו אז את הקונסולידציה בתעשייה ואת ריכוז הבעלות. הראשון נבע ממגמה שהיתה נהוגה על ידי מנהלים בשנות ההפרטה הראשונות, לרכוש מניות במחירים זולים מעובדיהם, לעיתים תוך שימוש בכספי החברה.

השני היה העיסקאות הידועות לשימצה של שנות 1995 ו1996, שנודעו כ'הלוואות לקניית מניות'. באמצעותן איפשרה ממשלת רוסיה לקבוצה קטנה של אנשי כספים לרכוש את חברות הנפט והכרייה הגדולות במדינה, תמורת סכומים נמוכים שלא שיקפו את השווי הריאלי של הנכסים. המטרה היתה ליצור אליטה עיסקית שתהיה נאמנה לנשיא בוריס ילצ'ין, שביקש אז להיבחר לכהונה נוספת. אנשי הפיננסים המועדפים כונו 'אוליגרכים'.

השינוי השלישי המשמעותי בבעלות התרחש בעיקבות חדלות הפירעון הרוסית ופיחות הרובל באוגוסט 1998, שלאחריהם מכרו משקיעים זרים ובנקים רוסיים פושטי רגל את אחזקותיהם בקבוצות תעשייה רוסיות. לטייקונים ששלטו בייצוא הנפט ושאר משאבים טבעיים אחרים היו מספיק מזומנים כדי לרכוש את הנתחים שנמכרו במחירי מכירת חיסול.

היום מתחזקת הדומיננטיות של הטייקונים דווקא בשל חולשתה של הבנקאות הרוסית, והמחסור באשראים הנובע ממנה, המקשה על עסקים חדשים לנייד כספים לרכישות והשקעות. "אין שום ערוץ להעברת כספים מחברות עתירות מזומנים לסקטורים אחרים של הכלכלה", אומר אנדריי קוסטין, העומד בראש ווסטורגבנק, בנק רוסי ממשלתי.

גורם שני הבולם את התפתחותה של תחרות חדשה הוא המשקל המשמעותי עדיין של הבירוקרטיה והשחיתות, החונקים כל התפתחות של עסקים קטנים במדינה. לעומתם, יש לטייקונים הגדולים את הכסף וההשפעה להילחם בממשלה או לחבור אליה כשעולה הצורך בכך. רולנד נאש, העומד בראש ריסרץ' רנסנס קפיטל, בנק השקעות מוסקבאי, רואה את הטווח שבין "תיאום מחירים במקרה הטוב, ועד מניפולציות פוליטיות במקרה הגרוע", כאחת הסכנות הפוטנציאליות והעיקריות המאיימות על רוסיה, לנוכח הריכוז המוגזם של בעלות בידיים כה בודדות.

אין זה הוגן כל כך להשוות בין הקונגלומרטים הרוסים לשייבולים הדרום- קוריאנים, אומר כריסטופר גראנוויל, אסטרטג ביונייטד פייננשל גרופ, חברת ברוקרים מוסקבאית, שכן לדבריו, משחקת הממשלה הרוסית תפקיד קטן הרבה יותר בפוליטיקה התעשייתית בהשוואה לקוריאה. והיא בוודאי אינה מנווטת השקעות ואשראי בסקטור הפרטי כפי שעושה ממשלת דרום-קוריאה.

עם זאת מספקת ההשוואה שיקוף מצויין של מידת הריכוזיות הבעלות ברוסיה, המזכירה את דרום-קוריאה באמצע שנות ה-90. על-פי נתוני קרן המטבע הבינלאומי, מחזיקים בבעלותם 30 השייבולים הגדולים בקוריאה שני שלישים מ-100 חברות הייצור הגדולות במדינה ומייצרים 16% מהתמ"ג הקוריאני.

בין תחילת שנות ה-60 ושלהי שנות ה-90 הובילה שיטת השייבולים את קוריאה לצמיחה מהירה, שהסתמכה על ניוד השקעות וייבוא מיומנויות ניהוליות. גם ברוסיה תרמה צמיחת התאגידים מאז 1998 לעלייה בהשקעות התעשייתיות ובתפוקה.

מסיבות אלו, ריכוז הבעלות בעסקים המרכזיים אינו במקום גבוה ברשימת החששות הממשלתיים. גורם בכיר בקרמלין אומר כי אם תלך רוסיה בדרכי קוריאה ותגיע לשיעורי צמיחה כשלה, תוכל הממשלה לפתור את בעיות ריכוז הבעלות בשלב מאוחר יותר.

יתכן, כפי שאומר בון, שריכוז הבעלות ידולל גם באמצעות צמיחתם של סקטורי הייצור והשירותים במדינה, וכניסה מסיבית של השקעות זרות. כמה מהטייקונים עשויים אף להפוך למוכרי נכסים, כאשר יעלו מחירי אחזקותיהן.

גורמים אחרים פחות אופטימיים. ייבגני גברילנקו, הכלכלן הראשי של טרויקה דיאלוג, בנק השקעות מוסקבאי, מציע להסתכל לאחור, על עברה של רוסיה ב-30 השנים האחרונות של ברית המועצות, בין 1961 ו-1991. אז צמחו ההשקעות פי שניים במונחים של אחוזים מהתמ"ג, כשבמקביל קרסה הצמיחה. הבעיה העיקרית שאיפיינה אותן שנים היתה היעדר תיכנון ומחשבה תחילה בהקצאת משאבים להשקעות.

היום, אומר גברילנקו, שיעורי הצמיחה ויחס ההשקעות לתמ"ג דומים לאלו שהיו בתחילת שנות ה-60, ורוסיה נמצאת 'על פרשת דרכים'. אם תוכל רוסיה לבסס מערכת בנקאית חזקה, שתהיה מסוגלת להקצות משאבים בצורה יעילה ולהנמיך את המחסומים לכניסת עסקים חדשים, באופן שידרבן את מקסימום התחרות, היא תוכל להשיג צמיחה כלכלית גבוהה בתקיימא. אם לא, הרי שמשבר כלכלי נוסף יתגלה בעתיד הקרוב כבלתי נמנע.