קיר השירותים הווירטואלי

אז שוב אתה מתגעגע אל הזמנים הטובים של האינטרנט, לפני שמיליוני גולשים השחיתו את מידותיו? שוב ממלא את נחיריך הניחוח הנוסטלגי של ימים שבהם רק יודעי-דבר הבינו איך מדלגים מקשר ("לינק") לקשר, לפני שנערים באוניברסיטה במערב התיכון של ארצות-הברית המציאו את הדפדפן הראשון? שוב אתה עורג אל הימים הרחוקים להפליא, שבהם גם גסות-רוח היתה מלווה בידע מפליג, ואנשים ניהלו דיונים ארוכים בפורומים כמעט סגורים, עם מנחים ועם כללים? הימים שבהם לא היתה "רשת" בלי "גינורשת" (או netiquette, צירוף המלים "רשת" ו"גינונים")?

לא קשה להעמיד טיעוני-נגד לסדרת השאלות הזו. אפשר להגיד כי אליטיזם עבש נודף ממנה. היא מחמיצה מעיקרה מהפכה, שאפשר להשוות רק עם התפשטות ידיעת קרוא וכתוב במדינות התעשייתיות של אירופה במאה ה-19. האינטרנט הטהור לא היה כלל אינטרנט, הוא היה חדר סגור שחלונותיו לא היו נפתחים אפילו לצורך אוורור. אף-על-פי-כן אין אני מתנצל על תחושה של עייפות ושל אכזבה מן הוולגריות של הדמוקרטיה הדיגיטלית.

כל שלב של מהפכת האינטרנט מניב גל של תלונות ושל נוסטלגיה. הגל האחרון נוגע להתפשטות הפראית והפתאומית של "יומני-רשת", הידועים בשם האנגלי המכוער Blogs, או Bloggers, ראשי תיבות של Web Logs (האם יהיה אפשר להשיג הסכמה בין חכמי אינטרנט ישראלים, שהפעם, לשם שינוי, לא יורשה מושג אנגלי לא מוצלח להתאזרח כמות שהוא בלשון הדיבור והגלישה?).

יומני-הרשת התחילו להופיע בערך לפני חמש שנים, כפורומים חלופיים של דעות ושל חדשות. בראשיתם הם היו מקצועיים, ענייניים, יודעי-דבר. והם גם היו בעלי תפוצה מוגבלת ונגישות מינימלית. בשנה האחרונה, מאז 11 בספטמבר, הם התפשטו במהירות מסחררת. כל-כך מסחררת, עד שאין עוד מנוס מלחשוב אותם לקטגוריה חדשה של ספקי חדשות, מתחרים רציניים של גדולי העתונים.

מדוע גברים הפושטים את מכנסיהם

יש אתר רשת מעניין מאוד, הנקרא "התערבות ארוכת-טווח" (longbets.org). אנשים מוזמנים לחזות בו תפניות היסטוריות, ולהתערב עליהן בסכומים לא מבוטלים. אחת ההתערבויות המעניינות (2/www.longbets.org/bet) אומרת כי בעוד חמש שנים, חיפוש של חמשת הנושאים החשובים ביותר בחדשות באמצעות האינדקס של Google יעלה יותר הפניות אל יומני-רשת מאשר אל ה"ניו-יורק טיימס". לשון אחר, גולשי רשת יסמכו על גולשי רשת אחרים למילוי צורכי המידע שלהם יותר מאשר על הממסד התקשורתי.

קצת קשה להאמין בזה, אבל אפילו תתמלא רק חצי תאוותו של המתערב, זו תהיה מהפכה עצומה ורצויה, דמוקרטיזציה אמיתית של המידע. הבעיה היא שיומני-הרשת מפרנסים מגמה נוספת. הם הופכים לקירות וירטואליים של שירותים ציבוריים.

נדמה לי שהאנלוגיה הזו תהיה נהירה לגברים בלבד, מפני שלפי מיטב ידיעותיי רק הקירות בשירותי הגברים מלאים כתובות גראפיטי, בדרך-כלל עם קונוטציות מיניות, אבל גם עם קורטוב של פוליטיקה ושל חברה.

מדוע גברים, הפושטים את מכנסיהם, ומתיישבים על האסלה, מרגישים צורך כל-כך עמוק להביע את דעתם על העולם? אכן, זו מחידות זמננו. אפשרות אחת היא שמדבר אל לבם הצירוף של מיידיות, של אנונימיות ושל קהל מובטח. וזה בדיוק מה שמזמן להם גם ז'אנר יומני-הרשת, חוץ מזה שאין הם צריכים אפילו לצאת מן הבית, ושהקהל המובטח הוא הרבה יותר גדול מזה המגיע אל השירותים.

מדוע זה כל-כך רע? מן הטעם הפשוט שלא כל מחשבה צריכה לרקום אותיות והברות, ולצאת אל אוויר העולם. לא נעים להודות שיש דברים שאינם ראויים להיאמר ואינם צריכים להישמע. לא כל עכבה, לא כל ריסון עצמי, הם צנזורה. לא כל גידוף ולא כל ניבול-פה המופיעים בכתב הם ביטויים של דמוקרטיה תוססת.

המצב הישראלי

אם הדברים האלה אמורים באמריקה, קל וחומר הם אמורים בישראל. ריסון עצמי מעולם לא היה מידה מוערכת בוויכוח הציבורי בישראל. העמדת קיר וירטואלי של שירותי גברים לרשות גולשי אינטרנט ישראלים היא הזמנה לפריקה מוחלטת של עול, לחינגה של וולגריות. יומני-רשת בעברית הם עדיין עניין נדיר למדי, אם כי ישראלים תורמים בנדיבות ליומני-רשת אמריקניים. אתרי החדשות הקיימים הם המספקים את הקירות הווירטואליים.

אומנם האתרים האלה מזהירים את גולשיהם שלא כל דעה תתפרסם, אבל מן התוצאות נראה שדרישות המינימום הן אומנם מינימליות. מה שהאמריקנים קוראים "דיבורי שנאה" (hatespeech) ממלאים את חללם של האתרים הישראליים. לרוע המזל, האינטרנט בישראל החיש תהליך לא-בריא של מיזוג מלא בין כל סוגי הפעילות התרבותית. הנורמטיבי והא-נורמטיבי אינם ניתנים עוד להפרדה. היסטוריה של התהליך הזה, כאשר תיכתב, תהיה אולי תרומה מרתקת להבנת "המצב הישראלי".

האם מועד לכישלון כל ניסיון לחזור ולכונן הפרדה בין נורמטיבי לא-נורמטיבי? האם רוב הגולשים יזנחו את אתרי החדשות המפרידים והמחמירים? הייתכן שיימלטו אפילו רוב העורכים והכותבים? האם ניסיון כזה יטביע אות קלון של אליטיזם, או של חוסר רלבנטיות?

ייתכן מאוד, אבל עובדה היא שהתנועות התרבותיות והלשוניות החשובות ביותר בזמן החדש (זאת אומרת, ב-500 השנה האחרונות) הגיעו אל שיא הצלחתן והשפעתן רק לאחר שכוננו נורמות והציבו גדרות. הנורמות הכרחיות לא כדי לבלום תנועה, אלא אדרבא, כדי לעודד אותה. בלי פוקוס, בלי נקודת-אמצע, בלי מקור של השוואה - אין התקדמות של ממש. אנרכיה אינה תנועה, כשם שקקופוניה אינה פלורליזם.

האסתטיקה, המתינות, השכל הישר

אני מציע לחזור ולתחום את הדמוקרטיה של האינטרנט. לקבוע קריטריונים של השתתפות, שיהיו נהירים ושקופים, ולפיכך לא ייחשדו במשוא-פנים לשמאל או לימין. אני מציע התרחקות מן המודל של קיר השירותים הווירטואלי.

לא כל מי שמתיישב על האסלה יורשה להשתתף. לא תורשה עוד אנונימיות. לא יורשו עוד אינסינואציות ("אה, היא רווקה מתוסכלת", העיר אנונים אחד למקרא רשימה עניינית נוגעת ללב על גל הפיטורים בטכנולוגיה העלית). לא יורשו טיעונים לא ענייניים, לא תורשה חריצת-לשון, לא יהיו התקפות אישיות. יהיה דיון ענייני, לא הקנטה של החושים.

זה יכול להיות אתגר מעניין: הכניסה תותר רק לרעיונות, הניתנים להבעה בצירוף תחבירי סדיר של מלים ושל סימני פיסוק. ניפוי מיידי יזומן לכל מי שסרקזם וסימני קריאה יתפסו אצלם את מקום האסתטיקה, המתינות והשכל הישר.

נו, ועכשיו אפשר להטביע את הרשימה הזו בסרקזם ובסימני-קריאה, בהתקפות אישיות ובגידופים. אינני יכול להגיד שאני מתייחס אליהם בשוויון- נפש.