מימי השאח ועד נחום מנבר

הבעיה עם הקשרים הללו, במיוחד בשנים האחרונות, היא שהם אינם עולים לכאורה בקנה אחד עם תפיסתה של איראן כאויב אסטרטגי של ישראל, ועם המדיניות האמריקנית הקשוחה נגד השלטון המוסלמי הקיצוני בה.

הקשרים הענפים ביותר היו ב-25 שנות שלטונו של השאח מוחמד ריזה פהלווי. מצידה של ישראל, היתה זו ברית חשובה בניסיון לפרוץ את חומת הבידוד הערבית. איראן אינה מדינה ערבית אלא פרסית, ואויבותיה הקשות ביותר של איראן הן מדינות ערביות - עיראק ולעיתים סוריה. מצד איראן, הקשר עם ישראל היה משקל נגד בדיוק לכך: ללחצים הפאן-ערביים והלאומניים מבית מדרשו של גמאל עבד אל-נאצר ולעוינות מצד עיראק.

ב-1960 הכריז השאח בפומבי על הכרה דה-פקטו בישראל. כעבור שלוש שנים החלה באיראן תנופת פיתוח כלכלית, בה נטלה ישראל חלק פעיל. בשנת 1977 הסתכם הייצוא הישראלי לאיראן ב-230 מיליון דולר, וממדינה זו הגיעו 65% מצריכת הנפט הישראלית. חלק משמעותי מהקשרים היו בתחום הבטחוני - הן בייצוא של סחורות והן בייצוא של ידע.

בפברואר 1979 הודח השאח וחומייני תפס את מקומו, תוך שימוש ברטוריקה אנטישמית בוטה. אנשי שגרירות ישראל בטהרן חולצו ברגע האחרון, ויהודים ממדינה זו הוצאו ממנה במבצעים חשאיים.

אלא שהצרכים המעשיים גברו, במהירות מפתיעה, על הרטוריקה הלוחמנית. היתה זו מלחמת איראן-עיראק הממושכת והעקובה מדם, אשר סללה את הדרך לייצוא בטחוני ישראלי לאיראן במסגרת פרשת "איראנגייט" בשנים 1986-1985.

איראן, שצבאה היה מבוסס על נשק מערבי ועל תורת לחימה מערבית, נזקקה נואשות לנשק וחלקי חילוף, כאשר הצבא העיראקי הלך והתקדם בדרום המדינה. ארה"ב וישראל לא היו מעוניינות, אז כהיום, בחיזוק משטרו של סדאם חוסיין, וכך נרקמה בוושינגטון ובירושלים אותה פרשה.

עמוס כרמל, בלקסיקון "הכל פוליטי", מיטיב לתאר את השתלשלות האירועים: "בנסיבות אלה הציע מנוצ'ר גורבניפר, איש עסקים איראני, לגורמים ישראליים ואמריקניים למכור בחשאי נשק איראני דרך ישראל, תמורת תשלום נאות ושחרור בני ערובה מערביים שהוחזקו בידי חיזבאללה בלבנון. וושינגטון וירושלים ניאותו לעיסקה, לאחר התלבטות, בהנחה שאגב כך ייווצרו ערוצי תקשורת חדשים בינן לבין הפלג המתון של ההנהגה האיראנית.

"הביצוע הישראלי הופקד בידי אנשי העסקים אל שווימר ויעקב נמרודי ומנכ"ל משרד החוץ, דוד קמחי, שפעלו בשיתוף עם גורמי ביון אמריקניים, בברכת הבית הלבן. כעבור חודשים אחדים, כשהעניינים הסתבכו והאיראנים טענו, בין השאר, כי אינם מקבלים את הסחורה המובטחת, החליף ראש הממשלה, שמעון פרס, את הצוות הישראלי והטיל את ניהול המבצע על עמירם ניר, שהיה אז יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור.

"בעת ובעונה אחת עבר הטיפול בעיסקאות בבית הלבן לידי היועץ לביטחון לאומי, באד מקפרליין, ועוזרו אוליבר נורת, שהחליטו להשתמש בכספים האיראניים למימון פעילותם של מורדי הקונטארס בניקרגוואה (תוך הפרת החלטות של הקונגרס האמריקני). התפתחות זו הצטרפה להסתבכות המגעים על שחרור בני הערובה, והפרשה כולה הגיעה עד משבר בנובמבר 1986, עם היחשפותה בעיתון לבנוני.

"בהמשך לכך הסתבכו נשיא ארה"ב, רונלד רייגן, ועוזריו בהצהרות שיקריות ובהעלמת מסמכים, וועדת חקירה של הקונגרס הביאה לשורה של משפטים, הרשעות והתפטרויות. ועדת חקירה ישראלית בדקה חשדות לאי סדרים כספיים, ועמירם ניר התפטר מתפקידו תוך התרסות כלפי פרס על שלא ניצב מאחוריו".

ב-15 השנים שחלפו, לא נמסר מעולם רשמית על קשרים עיסקיים כלשהם בין ישראל לאיראן, קל וחומר - על קשרים בטחוניים. ואולם, "גלובס" חשף ב-1995, כי נחום מנבר וחברת אלביט ביקשו לייצא לאיראן ציוד לאיתור חומרי לחימה כימיים (ראו קטע נפרד), אך העיסקה לא יצאה לפועל.

זה ככל הנראה היה גם הרקע לעיסקה בה ייצא מנבר לאיראן חומרים שהיו עשויים לשמש לחומרי לחימה כימיים. מנבר הורשע בעבירות בטחוניות חמורות, והוא מרצה 16 שנות מאסר. בפרשה זו רב הנסתר על הנגלה, משום שכמעט כל ההליכים התנהלו בדלתיים סגורות.