זוהי רק תחילתה של דרך חתחתים חדשה וארוכה

אין ספק שעוד ידונו הרבה בפסק הדין שניתן על ידי שופטי בג"ץ בעניין הקרקעות החקלאיות. יחד עם זאת ניתן לקבוע כבר כעת, כי מרבית הכותבים, הדוברים והמרואיינים בתקשורת, החמיצו את לב העניין: הדיון (או יותר נכון, היעדר הדיון), בתשתית העובדתית והמשפטית לעניין הזכויות החוזיות והקנייניות של החקלאים.

בעוד שעיקר טענות העותרים והמדינה בדיון, שנערך בפני שופטי בית המשפט העליון (ועוד קודם לכן בפני ועדת מילגרום), התרכזו בדונמים ובאחוזים, טענו נציגי ההתיישבות, כי לא ניתן לקבוע מה סביר לעניין זה בלא שקודם לכן תבורר התשתית העובדתית והמשפטית הנוגעת לזכויות החוזיות והקנייניות של החקלאים. רק לאחר בירור כזה ניתן לבדוק באופן אמיתי את סבירות ההחלטות, תוך השוואתן, בין היתר, לתנאים ולהטבות אשר ניתנו למגזרים אחרים, ובעיקר תוך השוואתן לתנאים הנהוגים בחכירה העירונית של מקרקעי ישראל. שהרי בניגוד לסברה המקובלת בציבור, לפיה הדיון בקרקעות המדינה עניינו הקרקע החקלאית בלבד, הרי שמרבית מקרקעי המדינה - למעלה מ-90% - הינם בגדר "מקרקעי ישראל", ובכללם גם מרבית הקרקע העירונית.

בית המשפט אכן מציין חלק מהטענות שהעלו החקלאים לעניין זה:

"המשיבים טענו בהרחבה ביחס לטיבן של הזכויות הקנייניות העומדות ליישובים החקלאיים. כך... טענו בפנינו, כי בידי היישובים החקלאיים השונים קיימת זכות קניין איתנה בקרקע - זכות חכירה לדורות. לכן, הם טוענים, אין פגם בשלוש ההחלטות, שכן הן משקפות את המציאות הקניינית הנ"ל... הם סבורים שאין לקרוא את חוזי החכירה השונים בין המינהל ליישובים החקלאיים תוך נאמנות דווקנית לכתוב בהם... לשיטתם, יש ליישם את 'דיני החוזים המודרניים', ולבחון את מערכת היחסים הכוללת והמהותית בין הצדדים לחוזי החכירה... לגישת המשיבים, ההפליה שקיימת היא דווקא לטובת החוכרים העירוניים אשר נהנים מהטבות העולות בשיעורן על ההטבות שזוכה לו המגזר החקלאי... (הם טוענים) גם, כי יש לקבוע שהתניות המופיעות בחוזי החכירה עם המינהל אשר מאפשרות שינוי ייעוד והחזרה מהירה של הקרקע למינהל בעקבות שינוי הייעוד, מהוות תנאי מקפח בחוזה אחיד...".

אולם במפתיע, בית המשפט אינו דן כלל בטענות אלה, והוא מגיע להכרעתו על בטלות ההחלטות על רקע הנחת יסוד שלא נבדקה: בית המשפט מציג את עמדת המדינה, כפי שהובאה בפניו (ואשר למעשה היא עמדת היועמ"ש בלבד, הואיל ומעולם לא נידונה או אושרה במועצת מקרקעי ישראל, או בממשלה) ולפיה במקרה של שינוי יעוד, יקבל החוכר פיצוי "חקלאי" בלבד. ביהמ"ש קובע, כי על סמך עמדה זו יש לבטל את ההחלטות: "זו עמדת המדינה לגבי הזכויות העומדות לחוכרים קרקע חקלאית על-פי תנאי חוזי החכירה, ועל בסיס עמדה משפטית זו נתקבלו ההחלטות בהן עסקינן... נוכח עמדה זו, והואיל ואין בכוונת המינהל להמשיך ולפעול על פי ההחלטות הנ"ל, באו העותרים לביטול ההחלטות על סיפוקם... על רקע כל אלה, דין העתירות המבקשות להכריז על כך שאין לפעול על פי שלוש ההחלטות להתקבל".

ומה לגבי טענות המשיבים/החקלאים? בג"ץ קובע, כי "עניינים אלה ואחרים דורשים ליבון והכרעה משפטית נקודתיים. אין בפנינו תשתית עובדתית, נאמר בפסק הדין, אפשרות להתייחסות פרטנית לטענות אלה ולהכרעה בהן. הערכאה המתאימה להכרעה במחלוקות אלה אינה בית משפט זה. לצורך ענייננו, אף אין צורך להכריע בכך. המשמעות היא, ששלוש החלטות המינהל ניתנו על בסיס ההנחה המשפטית של מועצת מקרקעי ישראל, כי זכויות החוכרים על-פי חוזי החכירה הן כאלה, שבמקרה של שינוי ייעוד של הקרקע היא חוזרת לבעליה, המדינה, והחוכרים זכאים לפיצויים חקלאיים בלבד. יש, על כן, לבחון את חוקיות שלוש ההחלטות על רקע עמדה זו, וזאת מבלי לפגוע בזכותו של חוכר זה או אחר לטעון לזכויות משפטיות העולות על אלה להן טוענת המדינה".

הנה כי כן, ביהמ"ש קובע בחלקו הראשון של פסק הדין, כי אין צורך - ואין בידיו האפשרות - להכריע בעניין הזכויות הקנייניות והחוזיות, ופסק הדין כולו ניתן מתוך הנחה, שטרם נבדק עובדתית ומשפטית, כי זכויות החוכרים הן כאלה המזכות אותם בפיצוי חקלאי בלבד. יתרה מזו, בית המשפט אף סבור, כי בדיקת הזכויות של החקלאים דורשת "ליבון והכרעה משפטית נקודתיים", כל יישוב לעצמו, ולא כמגזר שלם.

דהיינו, כל האמור בפסק הדין לעניין סבירות ההחלטות, לרבות לעניין שוויון, "צדק חלוקתי" וכיוצ"ב, ניתן על רקע ההנחה לפיה מגיע לחקלאים פיצוי חקלאי בלבד, הנחה אשר לא נידונה - וממילא לא אושרה - ואשר לפי קביעת בית המשפט יכול כל חוכר, בכל יישוב, לנסות ולסתור. למעשה, ביצע בית המשפט "הפרטה" של זכויות החקלאים בקרקע.

לאור זאת, אני סבור, כי פסק הדין שניתן בבג"ץ הקשת המזרחית לא רק שאינו מהווה סוף פסוק, אלא שלמעשה הוא עלול להוות תחילתה של דרך חתחתים חדשה וארוכה, בה תיכתב המדיניות הקרקעית של המדינה לא במועצת מקרקעי ישראל ולא בחקיקה - אלא בבתי המשפט. זהו מצב בלתי נסבל הן עבור החקלאים, אשר נותרו, פעם נוספת, בתנאי חוסר ודאות לגבי ביתם ומקור פרנסתם, והן לגבי תחום המדיניות הקרקעית בכלל, אשר מטבעו צריך ודאות ויציבות לאורך זמן.

הכותב הינו היועץ המשפטי של התנועה הקיבוצית.