אבישי ברוורמן, נשיא אוניברסיטת באר-שבע: "אם לא נפעל מהר נהפוך למדינת סטארט-אפ"

לפרופ' אבישי ברוורמן, נשיא אוניברסיטת בן-גוריון, יש חלום: להפוך את באר שבע, בירת הנגב מוכת האבטלה, לבירת ההיי-טק של מדינת ישראל. לא פחות. ויש לו גם מודל לחיקוי. "בשנת 1970 צפון קרוליינה היתה אחת המדינות העניות ביותר בארה"ב", הוא מספר. "רק מיסיסיפי הייתה עניה ממנה. "אבל אז הגיע מושל בעל חזון, ג'ים האנט, שהחליט להפוך את המדינה למובילה בתחומה. הוא השקיע בתשתיות, בחינוך, בפארקים תעשייתיים ובתחבורה, ונתן תמריצים רבים לחברות היי-טק כדי שיעברו. יבמ העבירה את מרכז הפיתוח שלה לשם, וחברות גדולות רבות הגיעו אחריה. היום, התל"ג שלה הוא אחד הגבוהים בארה"ב - 34 אלף דולר לנפש - והיא המדינה השלישית בגודלה מבחינת ההיקף של תעשיית ההיי-טק שממוקמת בה".

מבחינתו של ברוורמן, הסיפור הזה הוא הוכחה חיה לכך כי עם חזון והרבה עבודה קשה אפשר להפוך גם אזור נחשל ומרוחק למקום אטרקטיבי ופורח. הכול תלוי, לדבריו, בשילוש הקדוש של טכנולוגיהתחבורה-חינוך ומבחינתו הנגב הוא צפון קרוליינה של ישראל ועם השילוש הזה, הנגב עוד יפרח כלכלית.

"עתידה של ישראל בנוי על טכנולוגיה" מאמין ברוורמן, "ואני מאמין שיש לנו את כל הכוחות להפוך את האוניברסיטה למובילה טכנולוגית. יש פה את ביה"ס לרפואה האוניברסיטאי, את אחד מבתי החולים המובילים בארץ, ואנו מקימים כעת מכון לביומדיקה ומכון למדעי החיים. אבל אנחנו לא פעילים רק בביוטכנולוגיה, יש לנו את המחלקה היחידה בארץ להנדסת מערכות תקשורת ובימים אלו מוקם אצלנו מרכז חדש לננוטכנולוגיה שייהפך, אני מקווה, לאבן שואבת למדענים בתחום".

"גלובס": היי-טק זה לא פאסה?

ברוורמן: "במקום לקרוא לזה היי-טק נקרא לזה תעשיית הידע. ברור לי לחלוטין שהתעשייה הזו רחוקה מהספדים. גם הנפילה של ההיי-טק לא משנה את העובדה שהעתיד שלנו, בעולם בכלל ובישראל בפרט, בנוי על תעשיית הידע. אין ספק שהביוטכנולוגיה מציעה הזדמנויות יוצאות דופן מבחינת השיפור באיכות חיי האדם, ולישראל, כמדינה מחוסרת משאבים, אין נכון כמו הקלישאה שרק ההון האנושי יחזיק אותנו. ואם אנחנו לא נשכיל לייצר פה מרכזים טכנולוגיים מתקדמים ותעשיית ידע פורמת, אז המוחות הצעירים פשוט יעזבו. למרות הבועה, תעשיית הידע יצרה מהפכה והיא תמשיך לייצר מזומנים ואם לא נפנה לשם, נמצא את עצמנו מאחור".

אין לי זמן

סיור עם ברוורמן ברחבי הקמפוס דורש אימוני כושר מוקדמים. ברוורמן שועט והאורח אחריו, נגרר, מנסה להדביק את קצב הליכתו - וגם את שטף דיבורו, כאשר הוא מפרט בהתלהבות את תוכניותיו העתידיות לפיתוח האוניברסיטה בפרט ולפיתוח הנגב בכלל. ברוורמן לא מותיר אוויר לאורח מן החוץ. יש לו הרבה מה להראות ומעט מדי זמן. אולי מנחה אותו המחשבה שאורחים מאזור המרכז או הצפון לא מגיעים כל יום לבירת הנגב ולכן מה שלא יספיקו לראות כעת כנראה אבוד. אז רצים.

באיזשהו שלב הקצב המהיר של ברוורמן תופס אותך. אי אפשר שלא להיתפס לשינוי העצום שקרה באוניברסיטה הדרומית של ישראל מאז שברוורמן נכנס לתפקידו. קשה להמעיט בערך המהפכה שברוורמן עשה במה שהיה פעם הקמפוס של ישראל השניה, אולי השלישית.

ועכשיו ברוורמן, בקצב הברוורמני שלו, מוביל את המהפכה ומנסה להביא את ההיי-טק לבאר שבע. והוא גם יודע איך לעשות את זה.

"אני חוזר מסיבוב באוסטרליה, יבשת שגדולה מכל אירופה אבל יש בה 20 מיליון איש בלבד. כשהדמוגרפיה של העולם תגדל מ-6 ל-10 מיליארד אנשים, היכולת להמשיך ולחיות באיכות חיים סבירה בערים מרכזיות כמו סידני ומלבורן תקטן, והברירה היחידה תהיה לפתח ערים בפריפריה, כמו טוסון שבמדבר אריזונה. גם אנחנו חייבים להקים ערים במדבר. למזלנו, כבר יש עיר כזאת ובטבורה אפילו אוניברסיטה עם חוקרים מעולים, ועכשיו כל מה שצריך זה להשקיע עוד משאבים בכדי לקדם את המקום ואת האוניברסיטה.

"ואל תשכח שיש יש לנו יתרונות נוספים, כמו הטיפול של ביה"ס לרפואה שלנו במגזר הבדואי. את העזרה והמחקר שאנחנו נותנים למגזר הבדואי אפשר ליישם לגבי קבוצות אוכלוסייה נוספות. פיל נידלמן, האדם שתוך שש שנים הפך את הסלברקס לתרופה הנמכרת בעולם, מאמין שבגלל אפיונים שונים של האוכלוסייה בנגב אנחנו יכולים להיות אחד ממרכזי הפיתוח המובילים בעולם בתחום הביוטכנולוגיה. וזה אדם שלא רק מדבר, אלא תורם למהפכה הזו. אליו מצטרף ריצ'רד לרנר, ראש מכון סקריפט בסן דייגו".

כל זה ברמת המאקרו, אבל איך משכנעים חבר'ה צעירים לעבור לפריפריה, למדבר?

"אני חושב שצעירים מוכנים להתיישב כאן, אני לא מקבל את הגישה שאין לנו אפיל. עובדה היא שיש לנו מרצים צעירים שחוזרים מארה"ב ורוצים להשתלב דווקא אצלנו. בסך הכל אני מאמין שיש מספיק אנשים שמחפשים ייעוד בחיים. מה גם שעלות הדיור כאן היא רבע מתל אביב והאקלים, למרות המלעיזים, הוא יותר יבש ולכן יותר טוב מהלחות של מרכז הארץ.

"העיר משתפרת מכל הבחינות - החל ממערכת החינוך וכלה בתרבות ובאמנות. הכל בר-ביצוע, והתסכול שלי נובע מכך שהבירוקרטיה הממשלתית עוצרת חלק גדול מההתקדמות. אם היו משחררים את הכבלים ומאפשרים לכמה דמויות דומיננטיות - נניח שתורמים יהודים גדולים ייקחו עליהם את הפיתוח של האזור כפרויקט - אני בטוח שהיינו רואים כבר איך החזון הופך למציאות".

אין לי עניין בג'ובים

ברוורמן לא מהסס גם לשבץ פרקי ציונות בתכניותיו לפיתוח ההיי-טק בנגב. "אסור לנו להפוך לעיר-מדינה, לתל אביב פלוס", הוא אומר. "חייבים לחזור לחזון הבן-גוריוניסטי. בסינית המלים 'משבר' ו'הזדמנות' זהות. זה ברור לכולם שמחזורי הכלכלה יתהפכו וכל שלב לא יימשך לעד, אבל אם החוכמה הקולקטיבית לא תוביל אותנו להשקיע בהון האנושי, בתשתיות, דווקא בימים הקשים האלה, לא יהיה לנו מה להציע כאשר העסק ישתפר. אם לא נעשה את זה, זה יהיה פספוס עצום של הציונות".

אז מה אתה רוצה מהמדינה?

"אנחנו כמדינה יצרנו בירוקרטיה מורכבת עם כל כך הרבה שרים. זה לא סוד שהגישה של מישהו שאחראי מיניסטריאלית על הכל, ויכול לתאם ולהוביל מהלכים היא הגישה העדיפה. אני חושב על משהו בסגנון מושל הנגב שמוביל את הפעילות בכל המישורים במקביל".

מה אתה אומר על אבישי ברוורמן כמועמד לתפקיד?

"בדרכי שלי אני משתדל לעשות את זה, אבל אני באמת לא מחפש לי ג'וב. אין מושל לנגב, אין מושל לגליל. אנחנו צריכים למצוא פריצת דרך, משהו יצירתי, אולי שמספר משקיעים חיצוניים - ואני אשמח להביא משקיעים כאלה - יובילו את המהלך, אולי על ידי מימון של הממשלה ושל הבונדס. המהירות פה מאוד חשובה, כי הממשלה פשוט לא עומדת בקצב ההתקדמות של המציאות. תבין, אם לא נפעל מהר נהפוך למדינת סטארט-אפ, מדינה שבה מבצעים את הפיתוח הראשוני בלבד, שמעשיר רק קבוצה קטנה באוכלוסייה, ואז הכל עובר החוצה. תראה את ההבדל בין תעשייה, כמו מה שסטף ורטהיימר עשה בגליל ושמעסיקה אלפי עובדים, לבין פיתוח בלבד, שאותו גם אפשר תמיד להוציא החוצה. אתה חושב שאירלנד היתה יותר מוצלחת מהנגב?".

באר שבע יכולה להציע רק את האבות, ואילו לאירלנד תמיד היתה תרבות מפותחת. תראה את ג'וייס ובקט.

"מצחיק שהזכרת דווקא אותם, כי אני יכול להגיד במלוא הצניעות שבאר שבע הופכת לבירת הספרות העולמית, עם מרצים וחוקרים כמו עמוס עוז, אהרון אפלפלד, חיים באר ופרופ' יגאל שוורץ, שהיה הכוכב של האוניברסיטה העברית והיום הוא ראש המרכז שהקמנו לתחום הספרות כאן. אני מאמין שמהפכה תרבותית מגיעה תמיד מהפריפריה, ומה שאירלנד היתה לדוברי האנגלית, באר שבע תהיה לדוברי העברית.

"מבחינת הדרישות שלי מהממשלה, אני זקוק דווקא עכשיו שהוועדה לתכנון ותקצוב תיתן לנו תמיכה מיידית בהשקעות בתשתית, שיתווספו לכספים שכבר גייסנו לפרויקטים שונים".

ומה קורה, תוקעים את הפרוייקטים האלה?

"אני מקווה שלכבוד החגים יהיו החלטות חיוביות, כי יש סוכני שינוי חיובי כאן באקדמיה ובאדמיניסטרציה העירונית, ובאופן יחסי אנחנו מדברים על סכומים אפסיים של עשרות מיליוני דולרים שניתן לפרוס לתקופה ארוכה, כאשר עיקר ההשקעה מגיעה מתורמים. אסור להשתמש במיתון כתירוץ לעכב את הפרוייקטים האלה. כמו שכל כלכלן יגיד לך, בתקופת שפל הדבר הכי חשוב זה להשקיע במקומות שמייצרים את מקומות העבודה העתידיים. עכשיו יש סוסים דוהרים שמוכנים לעשות את זה תמורת כסף קטן, וזה עדיף, כי אם לא, נישאר עם חמורים שלא יזוזו גם עם מכות מאחור".

"4,000 סטודנטים בשכונה ד' יעשו את כל השינוי"

אפשר למצוא לכאורה סתירה מסוימת בין החלומות הוורודים של ברוורמן על הפיכתה של באר שבע לקרית המדע וההיי-טק של ישראל, לבין המציאות היום- יומית הקשה בעיר. עם זאת, ברוורמן משוכנע שגם אזורי מצוקה כמו שכונה ד' ייהנו מהגשמת החלום.

"אני תמיד אומר שגם אם נהפוך את באר שבע מעיר אברהם לעיר דוד השני (בן-גוריון - מ.ב.), אם לא נדאג לשיפור של כל הסביבה אז הכל מיותר, חסר ערך. אני מאמין שצריך להשקיע בעיירות הפיתוח כדי שהן יהפכו לקהילות מופת, כמו עומר, מיתר ולהבים. האי-שוויון הוא לא רק לא צודק, אלא שהוא יהרוס את הכל. אם רק העלית תלמד באוניברסיטאות אז כל החזון הטכנולוגי והאקדמי שאני מציג חסר טעם.

"אבל אני אופטימי, מאוד אופטימי. הריכוז של המדע והפיתוח בפריפריה ימשוך לשם אוכלוסייה איכותית שתהיה סוכנת השינוי. אם זה היה תלוי בי הייתי לוקח את 16 אלף הסטודנטים שיש לנו, 25 אלף כולל המכללות, ומציע להם דיור מסובסד, מעונות, בשכונות ג' וד'. אמרתי לראש הממשלה ש-4,000 סטודנטים בשכונה ד' יעשו את כל השינוי. רובע ג'ורג'טאון בוושינגטון היה רובע עני ונחשל עד שהאוניברסיטה הביאה אליו אוכלוסייה משכילה וצעירה, שהפכה אותו לרובע הכי יוקרתי בעיר. בגלל הקרבה של השכונות האלה לאוניברסיטה הם יהפכו לשכונות הכי מבוקשות".

אבל ככה לא פותרים את הבעיה אלא עושים חילופי אוכלוסין, ומישהו אחר ייאלץ להתמודד עם הבעיות.

"בכלל לא. אני מדבר על פתרון כולל. הפעולות צריכות להתבצע במקביל מבלי להתפשר על הסטנדרטים של החינוך של ילדי השכונות והעיירות. וכשיש רפורמות יש תוצאות: באולימפיאדה האחרונה במתמטיקה לילדים, 35% מהמתחרים היו מהנגב, כי קרן סקטא רש"י נתנה תרומה משמעותית ובהובלת ד"ר מירי עמית מהאוניברסיטה הם הקימו פרויקט בשם 'קידומטיקה' שמוכיח את עצמו.

"אסור לשכוח את המשפט 'מבני עניים תצא תורה'. אחד הדברים העצובים בישראל שהמדדים מראים שאיכות החינוך שלה הולכת ומידרדרת; כולם מדברים גבוהה-גבוהה על החינוך, אבל לא עושים כלום. הנוער נפלא, ההשכלה הגבוהה מתקדמת והסקטור העסקי פורח, אבל אנחנו חיים באשליה שאנחנו עולם ראשון בשעה שבהרבה מדדים של תשתית פיזית וחינוכית אנחנו מצויים עמוק בעולם השלישי".