על אמי ז"ל ובנו המת של אריאל שרון

קשר-המוות של שרון הוא נושא מושתק. אבל קיימת האפשרות המקוממת, שמותו של גור שרון משפיע על חיי יותר ממותה של אמי

אמא שלי מתה השבוע לפני 35 שנה, כמה ימים לפני ראש השנה העברי. זאת היתה ארוחת החג הראשונה שלנו בלעדיה, ואני שמתי תצלום שלה סמוך לשולחן האוכל, כאילו היא פה איתנו. תצלום קטן, עדיין לא בגודל הראוי למתים. בחדשות השעה שבע, בקול חגיגי ונמלץ, הקדים הקריין והכריז, קול ישראל, מפסגת החרמון ועד גדות התעלה, מבקעת הירדן ועד שפלת החוף, שנה טובה לכל בית ישראל. אולי גם הוסיף ואמר שכוחות צה"ל פרוסים במרחבים האלה, בחג הראשון של ישראל החדשה. ואז אמר הקריין: גור שרון, בנו בן ה-11 של האלוף אריאל שרון, נהרג מפליטת כדור. ידיעה פותחת שעמדה בניגוד חריף להדרה ולשלווה שהקרינו כוחותינו הפרוסים. אמי מתה מוות אזרחי, מוות חולין, מתמשך, ממחלת הסרטן. היא לא הספיקה ולמען האמת גם לא היתה מהשותפים לחגיגות לאומיות נוסח הניצחון הגדול בששת הימים. בשעה שאבי ואחותי הגדולה הצטרפו לאחד מאותם מסעי אוטובוסים שהתארגנו "לראות את הגדה" (בעיתונים כינו אותם "האזורים המוחזקים"), היא נותרה בבית, חיה את השבועות האחרונים של חייה. בדלות המשפחתית של ערב החג ההוא, היתוסף לזיכרונה גם רגע מותו של הילד גור. מאז, כשאני מוצא את הזמן להרהר באריאל שרון, מעבר לענייני השעה והרגע, אינני יכול שלא לחשוב על בנו המת.

לא פתרתי את חידת מותה של אמי. היא מתה בת 55, סרטן, לכאורה הכול ברור, אבל בחוזה הלא-כתוב שבין ילד והורה, הסתלקות מוקדמת שכזו משאירה שאלות וטענות. על מותה של אמי אין לי שום דבר בכתובים, ומי שהיה צריך לזכור ולספר לי, גם הוא כבר איננו. המחשבה על מותו של גור דמתה בעיניי לסוג של רפלקסיה, נוסח השאלה "היכן הייתם כשקנדי נרצח", שעוזרת לנו לחבר את הפרטי עם הציבורי. גור נהרג בבוקר יום רביעי, ערב ראש השנה, ובשעת צהריים, טרם כניסת החג, מיהרו לקבור אותו, בנוכחות מאות - חברי כנסת, אלופים וחברים לכיתה של גור. עיתוני יום א' שלמחרת החג הארוך פרסמו ידיעה צנועה בעמוד אחורי, כדרכה הלא-מתלהמת של העיתונות אז. גור שיחק ברובה עתיק שהיה בבית אביו. כדור נפלט. "העולם הזה" תהה: "האם רובה הציד שעל הקיר היה טעון מן הלוע במשך שנים רבות או שמא הטעין אותו גור הקטן". העיתון קישר את המקרה עם מותה הטרגי בתאונת-דרכים של מרגלית, אמו של גור ואשתו הראשונה של שרון, רק חמש שנים קודם-לכן. שנה לאחר מותה של מרגלית, נישא שרון לאחותה, לילי, דודתו של גור. בעיתונים נכתב שהיה זה רובה ציד עתיק, מזכרת. בספרו "לא עוצר באדום", כתב עוזי בנזימן כי גור נהרג בעת שהוא וחבריו שיחקו ברובה הציד הישן של אריק. בנזימן כתב שבמשטרה העריכו כי "בעת משחקם החדירו הילדים לרובה אבקת שריפה ושביבי ברזל. אחד הילדים, יעקב קרן, כיוון כנראה את הרובה אל ראשו של גור ולחץ על ההדק".

באוטוביוגרפיה של שמואל תמיר, "בן הארץ הזאת", שהתפרסמה לאחרונה, מסופר כיצד בא אריק, האב השכול והמיוסר בכאבו, אל הפרקליט, ובקשה בפיו. "גור היה מחונך משחר ילדותו למשמעת קפדנית בנושא נשק, ידע היטב שאסור לגעת בו ומעולם לא שיחק ברובה. אני בטוח שהוא לא ירה בעצמו בשוגג, אלא הילד המבוגר הוא שירה בשוגג. איני רוצה לתבוע אף אחד. אבל אני רוצה שייחשפו הממצאים ושהמשטרה תשתכנע שגור לא ירה... נעניתי לבקשתו. כחודש למדתי את הנושא על בוריו, כולל את חישובי הבליסטיקה, ולאור העובדות שהצגתי קיבלו חוקרי המשטרה את גרסתו של אריק".

אבל מסתבר ששרון האב לא הסתפק בכך. על-פי בנזימן, הוא הוסיף והטריד את יעקב קרן הקטן. כאשר היה נתקל בו ברחובות השכונה כינה אותו רוצח ואיים עליו כי ידאג לשים אותו במאסר. ההטרדות לא פסקו, ואמו של הילד ביקשה את התערבותו של הרמטכ"ל דאז, חיים בר-לב. שרון ומשפחת קרן גרו באותה שכונה, צהלה, שנבנתה בשעתו לאנשי הצבא. קרן האם איבדה בעל ראשון, טייס שנהרג במלחמת השחרור. גם בעלה השני היה טייס, אביו של יעקב קרן. כשגם שיחתו של בר-לב עם שרון לא הועילה, עקרה משפחת קרן משכונת צהלה. סיפור ההרג משך אותי כמו אש זרה. בבתיהם של חברי ילדותי או בתי החברים של הוריי לא היה רובה על הקיר ולא בתוך ארונות זכוכית. לא קיבלנו מעולם רובה מתנה מראשי מדינה, לא עודפים של הצבא הבריטי ולא נשק חתום כהוקרה על פועלנו למען הביטחון. הורינו היו בורגנים קטנים שנקראו פעם בשנה אל הנשק שבמחסני הצבא. בכתבות של עיתוני הילדים ראינו בעיניים כלות כיצד מפקדי הצבא נותנים לילדם ללטף רובה. אצלנו בשכונה שיחקו ברובה-עץ, וגם מפניו ההורים הזהירו אותנו. אמי לא הספיקה לטפח רגשות אל אריאל שרון. היא תיעבה את מפקדו, משה דיין, שלפי העיתונות שקראה אז, זיין כראות עיניו. אם היתה חיה בימי הגנרל ברק, בוודאי היתה מגיבה בצחוק על תוכנית המהפכה האזרחית שלו. הכעס שפע ממנה בצורה שלא סייעה לה. היא היתה הפקוד המיוזע במדינה של מפקדים נחושים.

אמי שייכת למתים שהולכים וכלים עם כוח זיכרונם של צאצאיהם. על גור אני יכול לחשוב גם למראהו של עמרי שרון, תוהה מה היה קורה לו אחיו הבכור היה זה שניצב היום ליד אביו. האם היה גדל להיות האיש המיוחד שכולם ראו ואהבו בילדותו, או ממשיך מסורת-אב של "משמעת קפדנית בנושא נשק".

קשר-המוות של שרון, מפציעתו האנושה בלטרון, נסיבות מותם הטרגי של אשתו ובנו הבכור, פעולותיו הצבאיות עתירות הקורבנות והשנויות במחלוקת, ועד מציאות הדמים של ימינו אלה, הוא נושא מושתק, שיטופל כנראה רק ביצירות ספרותיות עם ממדים אופראיים, כאשר כולנו כבר לא נהיה בין החיים. שרון, כך אני קורא, מקפיד לעלות בימי הזיכרון לקבריהם הסמוכים של מרגלית ושל גור. ימי זיכרון, כידוע, הם לפי התאריך העברי. כלומר שבערב ראש השנה תשס"א, ערב פרוץ האינתיפאדה, שרון עלה גם לקבר בנו וגם להר הבית. וקיימת גם האפשרות המקוממת שמותו של גור שרון משפיע על חיי יותר ממותה של אמי.

צרו איתנו קשר *5988