נוק-אאוט ל"מינהל מספסרי ישראל"

פסק דינו של בג"ץ בערעורן של הקשת הדמוקרטית הישראלית והחברה להגנת הטבע על גורל קרקעות החקלאים טבע את המושג החדש של "צדק חלוקתי". בעיית הצדק היא רב-ממדית, ופנים הרבה לה: הממד חקלאים (בעבר) מול עולים (ממוצא מזרחי), כאשר כולם נמצאים בלבו של "אזור הביקוש"; חקלאי הפריפריה מול חקלאי אזור הביקוש - דיאלקטיקה מסוג אחר; חקלאי המושבים וחקלאי הקיבוצים אין דין אחד להם, ועוד כהנה.

מאחר שבסוגיית הצדק עסקינן, אני תוהה: במה שונה חקלאי ממושב רישפון שבשרון משכנו שעלה בראשית שנות ה-50 לישראל מאחת מארצות צפון אפריקה, ו"נתקע" במקרה במעברת נוף ים שהפכה כעבור שנים לשכונה של בתים דו משפחתיים? לימים היא גם סופחה מוניציפלית להרצליה, והשתלבה היטב בתאומתה בירת בתי המידות הרצליה פיתוח.

המושבניק מרישפון ושכנו מנוף ים, יושבים על קרקע הלאום שהוחכרה להם ע"י מינהל מקרקעי ישראל, ושפר גורלם שהם מצויים בלב ליבו של אזור הביקוש הלוהט, עובדה אשר השביחה את נכס המקרקעין המוחזק בידיהם אלפי מונים. האם לא יהא זה מן הדין והצדק, שלפחות תחום ה"מחנה" של מושב רישפון - אותו החלק של חלקות א' המשמש למבני המגורים וצבוע במפות המתאר בצבע צהוב - יזכה ביחס זהה כאל שכנו דייר הווילה בנוף ים? ובעיקר שיוכל לעשות בו כעולה על רוחו תוך מימוש ערכיו הכלכליים והנדל"ניים?

כשוחר צדק חברתי, וכמי שמכיר היטב את הכוחות האדירים הפועלים בשטח, הנני סבור, כי שמחת אנשי הקשת המזרחית מוקדמת מדי. האצבע המאשימה שכוונה על-ידם, בטעות, למגזר ההתיישבותי היתה צריכה להיות מכוונת ליעדים אחרים ושונים. בראש ובראשונה ל"כרישי הנדל"ן" - אותה קבוצה מצומצמת אך נבחרת של יזמים ומשפטנים, אשר איתרה את הקרקע החקלאית כמכרה זהב וחברה לצמרת מינהל מקרקעי ישראל, ולמועצת המינהל. זה האחרון בגד בשליחותו, ובמקום לנהל את קרקעות המדינה, ובמקרה זה לשמור על הקרקע החקלאית כנכס אסטרטגי ארוך טווח למדינת ישראל לדורותיה, העדיף גם הוא את "ליטרת הבשר" שבנזיד, אפילו נאלץ לחלוק אותה עם אשפי היזמות, עם הרשות המקומית (בדרך כלל מועצה אזורית), ועם המחזיק בקרקע, ואשר על כן נמצא אפילו מי שכינהו בשם הגנאי "מינהל ספסרי ישראל".

ין לנקות מאשמה את כל מוסדות התכנון, למן הוועדות המקומיות לתכנון ולבנייה, דרך הוועדות המחוזיות, ועד למועצה הארצית לתכנון ולבנייה ולוועדת המשנה שלה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (ולקחש"פ). כולם יחד נהגו זילות בקרקע החקלאית, ובמסווה של "הרחבות בנים" אישרו הקמת שכונות מגורים שהפכו ליישובים קהילתיים עצמאיים, שלעיתים אף אינם עומדים במבחן של צמודי דופן. שלא לדבר על מתן הכשר לשרצים בלתי חוקיים, כמרכזי סחר וקניות מיותרים ושלא במקומם, ואיזורי תעשייה והיי-טק שחלקם עומדים עד היום כפילים לבנים באין דורש בפתח.

אשר על כן, לשולחן הנתבעים בבג"ץ לא ישבו אנשי ההתיישבות לבדם. לא חקלאי ההווה המוציאים עדיין לחמם בלחץ מחקלאות בתנאים אכזריים, כאשר את מילת הגנאי "סבסוד" הס מלהזכיר, בשעה שעמיתיהם במדינות התרבות המפותחות לא היו מתקיימים יום אחד ללא סיבסוד מסיבי - כדי לקיים אספקה טרייה של תוצרת מזון מן החי ומהצומח, וכדי לשמור על איכות הסביבה. יחד עימם יושבים על אותו הספסל גם חקלאי העבר שנפלו בדרך המתישה, וכאמור מוסדות מינהל מקרקעי ישראל, ומוסדות התכנון, וכנסת ישראל וממשלתה.

לא שמעתי עדיין את בת הקול המזרחית הקוראת לעשות "צדק חלוקתי" חדש בין מיודענו יושב הווילה בנוף ים, עם תאומו המסכן שהגיע יחד עמו על סיפונה של אותה אוניית עולים ממרוקו, דרך נמל מרסיי, ונחת.... בגבעות ירוחם אשר בהר הנגב.