מצאתי פנינה בחופה של חיפה

אל הסרט יתלווה מסמך תיעודי משובח, שביים והפיק גווין בראונלאו, היסטוריון הקולנוע וחוקר בלתי נלאה של תקופתה הראשונה של האמנות הזאת. הסרט, שנקרא "הנווד והרודן", עוסק בקשר הסמוי והבלתי-ייאמן בין צ'פלין להיטלר. צפייה בסרט זה תעשיר את מי שירצה לראות את "הדיקטטור הגדול".

סרטו של בראונלאו אולי אינו מחדש הרבה בסרטים ביוגרפיים, אבל הוא מחדד את מה שהיה ידוע מאז ומתמיד - ששני האנשים האלה נולדו באותו שבוע ובאותה שנה (1883), והדמיון ביניהם מדהים גם מעבר לכך. שניהם עניים מרודים - אחד אמן כושל שהופך לעריץ, ואחד אמן גאון שיצירתו הבלתי-נשכחת צמחה מעריצות חסרת-מנוח כלפי הסובבים אותו.

הסיבה להפקתו של הסרט היתה גילויים של סלילי סרטים בוילה של משפחת צ'פלין בשווייץ. בתוך שני ארגזים נדחסה כמות לא מבוטלת של חומר מצולם ובלתי מפותח, שהכין אחיו של צ'פלין, סידני, ובו תיעד את הפקתו של "הדיקטטור הגדול". הצילום התיעודי הצבעוני עומד בסתירה מעוררת השתאות מול היצירה העצומה, שצולמה בשחור-לבן.

כהרגלו, הפסטיבל מלווה בשתי תחרויות חשובות. האחת, תחרות בשלוש קטגוריות של יצירה קולנועית ישראלית - עלילתי, תיעודי ודרמות טלוויזיה, ולצדן תחרות של סרטים ישראליים קצרים.

ארבעה סרטים עלילתיים יוצגו בתחרות השנה. "בית"ר פרובאנס" של אורי ענבר, על-פי תסריט מאת יובל פרידמן ובהשתתפות זאב רווח ואסנת חכים. סיפור על עיירה דמיונית וקבוצת הכדורגל.

יגאל בורשטיין הוותיק מגיש את "זמזום", שאותו גם כתב, ובו מככבים אסי דיין וטינקרבל, בסרט שנראה על פניו כאלגוריה פוליטית-פילוסופית על ישראל בשנות האלפיים. בקצה השני של הסקאלה ניצב סרטו של הסופר הצעיר אילן הייטנר, שעיבד וביים את הרומן הפופולרי שלו, "חוכמת הבייגלה". גם בסרט זה מופיעה אסנת חכים, ולצדה בני אבני, גיא לואל ואחרים.

הרביעי בתחרות הוא יוצר חיפני למהדרין, יצחק רובין, מפיק-תסריטאי-במאי ("שקרים לבנים"), שזכה על תסריטו בפסטיבל חיפה לפני שלוש שנים. זהו סיפור רפלקטיבי על קולנוע, שחקנים, דמויות אמיתיות ופיקטיביות, והחיבור בין כל אלה לאמירה שהיא גם פוליטית וישראלית מאוד, וגם קולנועית וחובקת-עולם.

בתחרויות "עוגן הזהב" מתחרים סרטים שמקורם במדינות השוכנות סביב אגן הים התיכון, וגם אלה שקצת ליד - ראו ערך פורטוגל, אבל מה לא עושים למען אחוות העמים והקולנוע.

בין המתחרים השתרבבו סרטים שעתידים להיות מוקרנים באופן מסחרי, ביניהם, סרטה הראשון של האלג'יראית אמינה בן-גיגי, "ארץ ביום ראשון", סרט פמיניסטי-אוריינטלי מקסים ושובה-לב.

שאר סרטי התחרות הזאת ישובו למחוזותיהם בתום הפסטיבל, ולכן כדאי לחפש ולראות, בדרך-כלל על בסיס הגרלה או ניחוש, על-פי שם היוצר, וליפול אולי על יצירות בעלות ערך. אפשר להמר, למשל, שראול רואיז הוותיק, צ'יליאני שחי ויוצר בצרפת, לא יזכה על סרטו "נשמה פראית". רואיז שייך לחוג מצומצם של במאים שסרטיהם מוערכים מאוד בפסטיבל, אבל אף פעם לא נחשפו לקהל הרחב.

השנה בולט במיוחד הקולנוע האיטלקי, שאולי מתעורר סוף-סוף מתרדמת החורף ארוכת-השנים שלו. שתי במאיות-אחיות, בנותיו של במאי הקומדיות הגדול לואיג'י קומניצ'יני, מגישות שני סרטים. פרנצ'סקה, עם "המילים של אבא", ומאחוריה שלושה סרטים ארוכים, ואחותה כריסטינה, שכבר הוכיחה את עצמה מזמן, ומאחוריה סרטי קולנוע וטלוויזיה מוערכים ביותר. היא מגיעה לתחרות עם הסרט "היום היפה ביותר בחיי".

באשר לאורחים, מצבה של חיפה טוב יותר מזה של ירושלים השנה. אולי חיפה מפחידה פחות, ולכן יגיעו פיליפ נויס האוסטרלי ופרנקו זפירלי הוותיק, שכבר ביקר בארץ כמה פעמים. זפירלי עושה את זה עם סרט על מריה קאלאס, "קאלאס לנצח", בכיכובה של פאני ארדן. נויס נוכח כאן עם סרטו האוסטרלי "ארוכה הדרך הביתה", אף שלאחרונה מבכר הבמאי הנמרץ הזה לעבוד בהוליווד.

מפתיע לגלות בין האורחים את שמו של הבמאי ההודי-בנגלי הגדול והוותיק מרינל סן, שבמשך שנים החרים את ישראל. סרטו האחרון, "אין לי ארץ אחרת", יוקרן עם בואו.

משכו את תשומת-לבי סרטים מטורקיה ("גורל") ומיוון ("הבריכה"), שלא נחשפים לאחרונה במקומותינו, וכן סרטים מארצות שבהן הפעילות הקולנועית ירדה פלאים לאחר התמוטטות הקומוניזם, כמו רוסיה, פולין, מולדביה, אסטוניה וצ'כיה.