ועדת הערר כטריבונל שיפוטי

מאמר שפורסם במדור זה ב-5 בנובמבר, שכותרתו היתה "אז ועדת הערר החליטה, אז מה?", התייחס המחבר, רון פז, ללאקונה הקיימת בחוק ההוצאה לפועל, שאינו מאפשר להגיש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל החלטה של ועדת ערר מחוזית, לפי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), המחייבת ועדה מקומית בתשלום פיצויים.

למקרא המאמר עלתה תמונה עגומה, לפיה לא ניתן, או קשה עד מאוד, לאכוף את החלטות ועדות הערר על הוועדה המקומית, באם זו האחרונה תחפוץ שלא לקיימן.

לא עברו אלא ימים מועטים, וביום 9.11.00 נתנה השופטת יהודית שבח מבית משפט השלום בתל אביב החלטה המקהה את תחושת העגמומיות. בית המשפט דחה - תוך שהוא מותח ביקורת נוקבת - את טענתה של הוועדה המקומית, לפיה החלטת ועדת הערר אינה מהווה "חיקוק", ולכן לא ניתן לתבוע את החיוב נשוא ההחלטה בתביעה בסדר דין מקוצר.

לצורך הבנת החלטת בית המשפט נקדים במילות רקע.

דבורה סוריה, תושבת העיר רחובות, הגישה כנגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רחובות, תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק, בגין פגיעה מבניית הקניון החדש ברחובות.

ועד הערר מחוז מרכז החליטה, על יסוד קביעתו של השמאי המכריע, לחייב את הוועדה המקומית לשלם לסוריה פיצויים בסך של 178,300 שקל (נכון לחודש מאי 1993), וכן הוצאות בסך של 5,000 שקל.

למרות שהחוב גופו לא הוכחש, החליטה הוועדה המקומית שלא לשלמו.

סוריה נקלעה למצב בלתי סביר, בו היא מחזיקה לטובתה החלטה של טריבונל שיפוטי לתשלום פיצויים, אך אין היא יכולה לממשה, כפי שניתן לממש כל פס"ד אחר של בית המשפט.

בלית ברירה, נאלצה סוריה להגיש כנגד הנתבעת תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 416,364 שקל - שהינו הסכום המשוערך הנובע מהחלטת ועדת הערר.

התביעה הוגשה לבית משפט השלום בתל אביב.

הוועדה המקומית הגישה בקשה לדחיית התובענה על הסף בשל העדר סמכות מקומית, ולחילופין, מחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר", בטענה שהתובענה הנדונה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר, בהתאם להוראות תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי. הנתבעת לא פירטה בבקשתה מהן ההגנות שעומדת לה, אם בכלל, כנגד החלטת ועדת הערר.

הבקשה נדונה בפני השופטת שבח.

לעניין הסמכות המקומית:

תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי מציגה 5 חלופות להקניית סמכות שיפוט מקומית: מקום מגורי הנתבע, מקום יצירת ההתחייבות, המקום שנועד לקיום ההתחייבות, מקום המסירה ומקום המעשה או המחדל בגינו הוגשה התביעה.

בסעיף 9 לכתב התביעה מסבירה התובעת, כי לבית המשפט בתל אביב מוקנית הסמכות לדון בתביעה, לאור היות העיר תל אביב המקום שהיה מכוון לקיום ההתחייבות, שכן הצדדים סיכמו, לטענתה, כי התשלום יבוצע במשרד בא כוח התובעת השוכן בתל אביב.

לו היה מדובר בסכסוך רגיל בין שני אזרחים מן השורה - קובעת השופטת שבח - היא היתה מורה על העברת הדיון לרחובות, שהרי גם התובעת עצמה מתגוררת ברחובות, ולכאורה, מקום ביצוע התשלום אמור היה להיות בכתובתה של התובעת.

אלא ששונים הם פני הדברים בענייננו. את טענת הסמכות המקומית מעוררת רשות ציבורית, ועל בית המשפט לוודא כי הטענה נטענת בתום לב ולא תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. כאמור, סוריה מחזיקה לזכותה החלטת ועדת ערר, הדוחה את ערר הוועדה המקומית והמאשרת את פסיקת השמאי המכריע.

עד היום לא שמעה סוריה מפי הוועדה המקומית איזו הגנה יש לה כנגד ההחלטה, ומדוע היא אינה מקיימת את פסק הדין, אשר ניתן על ידי גוף שיפוטי הפועל מכוח דין.

בשלב הדיון בסמכות המקומית אין בית המשפט שומע ראיות, והוא ניזון בעניין זה מן האמור בכתבי הטענות.

סעיף 44 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע, כי חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיימו במקום עסקו של הנושה. בשלב זה לא נסתרה טענת סוריה, כי סוכם בין הצדדים כי התשלום יבוצע במקום עסקו של בא כוחה, קרי תל אביב. אשר על כן, גם לבית המשפט השלום בתל אביב סמכות לדון בתביעה, והבקשה לעניין זה נדחית.

לטענת מחיקת הכותרת:

גורסת הוועדה המקומית, כי מאחר שאין עסקינן בתביעה מכוח חוזה ו/או בחיוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק - דין הכותרת להימחק.

לגבי סכום הקצוב - אין מחלוקת.

אף אם אין בפנינו תובענה מכוח חוזה - קובעת השופטת שבח - בפנינו תובענה מכוח חיוב לשלם סכום קצוב, שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק.

בכללם של דברים, מן הראוי להזכיר, כי הליך סדר הדין המקוצר נועד עבור "תובענות מיוחסות", לגביהן קבע מחוקק המשנה פרוצדורה מקוצרת. זאת, מתוך הנחה, כי במרבית המקרים אין לנתבע הגנה כנגד התובענה, וכי באותם המקרים בהם הוא טוען להגנה, אין לו זכות מוקנית להגשת כתב הגנה, אלא עליו לבקש קודם לכן רשות מבית המשפט. מחוקק המשנה סבר, כי תביעות הבאות מכוח חוזה בכתב וכן תביעות הבאות מכוח הוראה מפורשת של חיקוק, זכאיות ליהנות ממעמד מיוחס זה.

הקשר הדברים, ההיגיון ומידת "קל וחומר", מחייבת את הפרשנות, לפיה גם תובענה שעילתה המקורית בחיקוק - ואשר קיבלה כבר גושפנקא של טריבונל שיפוטי - על אחת כמה וכמה שיש לכלול אותה במסגרת זו.

ולענייננו: סוריה טוענת לפיצוי המגיע לה לפי סעיף 197 לחוק, לאור פגיעה שנגרמה לה על ידי תוכנית בניין עיר. עילת התביעה המקורית הינה, אם כן, מכוח הוראות החוק.

החלטת השמאי המכריע, וכן החלטת ועדת הערר - רק קובעות את גובה הפיצוי, לכן ניתן לראות את החלטת ועדת העררים, הקובעת פיצוי, כחיוב לשלם סכום שעילתו בהוראות חוק התכנון והבנייה, דהיינו שמקורה בחיקוק. על כן, גם הטענה למחיקת כותרת דינה להידחות.

שבח חותמת את החלטתה במילים אלה: "בפני בקשה שמן הראוי היה שלא היתה מוגשת. בית המשפט מצפה מרשות ציבורית, כי לא תשתמש לרעה בהליכי בית המשפט כדי לדחות את הקץ ולהשתמט מחיוב שניתן כנגדה על ידי טריבונל שיפוטי".

התוצאה הסופית: הבקשות נדחות. בית המשפט מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות בסך 10,000 שקל בצירוף מע"מ.

בעקבות פסיקה זו, הגיעו הוועדה המקומית רחובות ודבורה סוריה להסכם פשרה, שנחתם לפני כשבוע, לתשלום סך של 431,588 שקל בתמורה לסילוק מוחלט וסופי של החוב לסוריה. כמחצית הסכום ישולם עד 14 בדצמבר, והיתרה כעבור חודשיים. בכך בא המקרה אל סופו.

ת.א 77484/00 בש"א 128476/00.

בית משפט השלום בתל אביב.

השופטת: יהודית שבח.

בשם התובעת: עו"ד גיל רווה ממשרד עו"ד מושקט.

בשם הנתבעת: עו"ד נילי ברעם.