"הסבון בכה מאוד" בערוץ 8: צפינו וגם בכינו

למה הישראלים התחילו לנהות אחרי הסדרות הללו, האיומות לפי כל קריטריון טלוויזיוני? מה זה אומר עלינו כחברה? האם אנחנו אוהבים אותן בשל אותן סיבות שהן נערצות על אזרחי דרום אמריקה? האם כמוהם, גם אנחנו נעדיף להתכרבל בחיקן, כשבחוץ המיתון ישתולל והבנקים יתמוטטו? האם, כמו אזרחי ארגנטינה, גם אנחנו נתעורר רק כשיהיה מאוחר מדי, מפני שברגעים הקריטיים כשהיינו צריכים לעשות משהו - ישבנו וראינו טלוויזיה?

כל אלו שאלות שחייבות להישאל, כשעושים סוף-סוף סרט על התופעה הזו. למרבה הצער, "הסבון בכה מאוד", סרטה של נורית קידר ששודר אתמול בערוץ 8, בחר להתעלם מהן באלגנטיות. במקום לעסוק בנושאים המשמעותיים, עשתה לעצמה קידר עבודה קלה הרבה יותר. היא פשוט לקחה מצלמה, והתלוותה לטיול מאורגן שיצא מהארץ לבואנוס איירס.

בטיול הזה יצא לנו להכיר חבורה של נשים, ספק צוהלות ספק עצובות עד עמקי נשמתן, שכל חלומן היה להיפגש עם כוכבי ערוץ ויוה: אביבה, אלמנה עליזה הרואה באנדריאה דל בוקה בת לכל דבר, מזי שמעריצה את גוסטבו ברמודס בשל עיניו הממיסות וקארין, לחולת האנורקסיה, שהבריאה "לאחר שהתאהבתי בפאקונדו ארנה".

לא יהיה נכון לומר שהמסע של הבנות הללו ושל חברותיהן לבירת הטלנובלות, היה לא מעניין. הוא היה מעניין בהחלט. היו בו נפילות (הכוכבים הבריזו שוב ושוב מהפגישות המתוכננות איתם), ורגעי זוהר (בסוף כמעט כולן פגשו את כל מי שרצו. היתה התרגשות גדולה). בדרך, גם יכולתם לשבת בנחת בכורסא ולהתנשא בכיף על קבוצת נשים, רובן בגיל העמידה, שהוציאו הון קטן כדי להציץ לרגע באיזו שחקנית שגילמה פעם משרתת ב"טופז".

"הסבון בכה מאוד" בהחלט סיפר את סיפורן, ועשה זאת ברגישות ראויה לציון. אבל הוא לא סיפר הרבה יותר מזה. מבחינה זו, גרם הסרט של קידר נזק יותר מאשר תועלת, משום שהוא שיתף פעולה עם המכונה המשומנת - במקום בו היה צריך לבקר אותה בחריפות. סרטה של קידר לקח חלק פעיל בחלום של כוכבותיו, במקום לעמת אותן עם הנזקים שהוא גורם. במקום להציג את הגורמים הציניים הדוחפים את הסדרות המטמטמות האלו לגרונותיהם של עשרות אלפי צופים, הסרט העדיף לפתוח פה גדול, ולקחת גם לעצמו מנה מתבשיל האשליות.

מתי יהיה פה סרט אמיתי שיבקר את התעשייה הזו? שאלה טובה. נורית קידר היא דוקומנטריסטית מעולה. אם היה לא הצליחה לעשות סרט ראוי, מי יצליח?