הלכת גויסקי עליה השלום

על הלכה זו, אשר משך שנים רבות יושמה ככתבה על ידי בתי המשפט, נמתחה ביקורת אשר מצאה ביטוי אף בפסקי דין של בית המשפט העליון עצמו. על אף הביקורת, הלכה למעשה, הלכה זו טרם שונתה באופן פורמלי ומחייב. בנסיבות אלה נוצר מצב בעייתי ביותר - ערכאות דיוניות שונות מחזיקות בעמדות שונות ונותנות פסקי דין שונים וסותרים באשר לתחולתה ויישומה של הלכת גויסקי. מצב זה דורש תיקון, ובהקדם. דיני השטרות נועדו, כידוע, להעניק לאוחז בשטר יתרון על פני תובע מכוח חיוב רגיל. הרציונל בבסיס יתרון זה הוא האינטרס לאפשר עבירות וסחרות של שטרות. יחד עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת בפסיקת בית המשפט העליון מגמה לראות את דיני השטרות כענף של דיני החיובים הכלליים, תוך צמצום מסוים של היתרון והעדיפות הניתנים לאוחז בשטר.

צמצום זה בא לידי ביטוי בעיקר ביחסים שבין צדדים קרובים, דהיינו: הצדדים אשר ביניהם נקשרה עסקת היסוד שבמסגרתה נעשה השטר על ידי אחד הצדדים (עושה השטר), והועבר לידיו של הצד השני (הנפרע). בעניין זה נפסק, כי לעושה השטר עומדות, כנגד הנפרע האוחז בשטר, כל הטענות החוזיות שיכול חייב על פי חוזה להעלות כנגד נושהו מכוח עסקת היסוד שהיתה ביניהם. משמעות פסיקה זו היא, כי בין צדדים קרובים אין השטר מקנה לנפרע האוחז בו כל יתרון של ממש, והוא חשוף לכל טענות ההגנה החוזיות שיכול עושה השטר להעלות כנגדו מכוח עסקת היסוד (ראו למשל: דנ"א 258/98).

היתרון המשמעותי שבאחיזה בשטר הוא ביחסים שבין צדדים רחוקים, דהיינו: צדדים שאין ביניהם קשר חוזי ישיר, למשל, עושה השטר ונסב שקיבל את השטר מידי הנפרע או מידי נסב אחר. בתחרות בין צדדים אלה, נהנה האוחז בשטר מיתרון משמעותי. במה דברים אמורים: נסב האוחז בשטר דומה למי שהומחה אליו חיוב. בהמחאת חיוב רגילה אין מצבו של הנמחה טוב משל הממחה, והוא ממשיך להיות כפוף לכל טענות ההגנה שיכול החייב להעלות כנגד הממחה. הנסב האוחז בשטר, לעומת זאת, אינו כפוף לטענות הגנה אפשריות שיכול עושה השטר להעלות כנגד הצד הקרוב אליו מכוחה של עסקת היסוד. בכך, מקנה השטר לנסב האוחז בו עדיפות כמעט מוחלטת על פני עושה השטר. יתרון זה שמעניק השטר זיכה אותו בכינוי "רץ ללא מטען" (a courier without luggag).

עם זאת, על פי דיני השטרות הקלאסיים, יתרון זה אינו מוענק באופן אוטומטי לכל נסב, אלא רק לנסב שהוא אוחז כשורה, כלומר: נסב העומד בשתי הדרישות הבאות: (1) מתן תמורה ממשית ובת ערך בעד השטר (2) תום לב.

ההיגיון העומד בבסיס התנייה זו הוא, שהעדיפות הניתנת לנסב הינה בניגוד לדיני החיובים הכלליים ובגדר חריגה מהם. חריגה זו מוצדקת אך ורק כתקנת שוק הבאה לעודד את העבירות והסחרות של שטרות. אך זאת, לא בכל תנאי. בדומה לתקנות שוק אחרות (למשל: זו שבסעיף 34 לחוק המכר), רק כאשר מתמלאים התנאים המחמירים של תקנת השוק - הוכחת יסודות התמורה ותום הלב - ראוי, צודק ויעיל יותר לסטות מעקרונות הדין הכללי, ולהעניק לנסב הגנה מיוחדת: את המעמד הנכסף של אוחז כשורה, אשר לא ניתן להעלות כנגדו כל טענה מכוח עסקת היסוד.

ואולם, בפסק הדין בפרשת גויסקי, שניתן, כאמור, בראשית שנות השישים, סטה בית המשפט העליון מרציונל זה ומהכלל הנזכר, תוך הרחבה ניכרת של העדיפות והיתרון הניתנים לנסב האוחז בשטר.

באותה פרשה ביקש עושה השטר לרכוש מוצרים אשר היו עתידים להגיע במועד מאוחר יותר. בתמורה נתן עושה השטר לנפרע שטרות מעותדים. בסופו של דבר לא הגיעו המוצרים ועושה השטר הורה על ביטולו, תוך שהוא טוען לכישלון תמורה מלא בעסקת היסוד. ואולם, התברר, כי עוד לפני כישלון התמורה (טרם הגיע מועד אספקת המוצרים), סיחר הנפרע את השטר לצד שלישי (הנסב). בנסיבות אלה, מטבע הדברים, התפתח סכסוך בין עושה השטר לבין הנסב בשאלה זכותו של מי גוברת.

וכאן, באופן מפתיע, על אף שהנסב לא הצליח להראות כי הוא אוחז כשורה, פסק בית המשפט העליון לטובתו. הנימוק שנתן בית המשפט לפסיקה זו, התמקד במועד בו סוחר השטר אל הנסב. בית המשפט קבע, כי כאשר הסיחור נעשה לפני כישלון התמורה בעסקת היסוד, די בכך שהנסב האוחז בשטר יראה כי הוא נתן ערך כלשהו עבור השטר (להבדיל מ"תמורה ממשית בת ערך" הנדרשת מאוחז כשורה), כדי להעניק לו עדיפות על פני עושה השטר, גם אם הוא איננו אוחז כשורה. הטעם בבסיס גישה זו הוא, שאם במועד הסיחור טרם אירע כישלון התמורה, אזי עם הסיחור רכש הנסב - גם זה שאינו אוחז כשורה - מעין "זכות נקיה" בשטר, וכישלון תמורה מאוחר לכך אינו יכול לפגום בזכות זו.

הלכה זו יושמה ונשתרשה בפסיקת בתי המשפט ללא כל עוררין משך שנים רבות (ראו למשל: ע"א 665/83). הביקורת על הלכה זו התעוררה רק בסוף שנות השמונים. תחילה במאמרים אקדמיים (למשל: פרופ' ש' לרנר, "שטר ביטחון וזיכוי חשבון בנק כמתן ערך בשטרות", משפטים י"ז), ואחר כך, בשנות התשעים, גם בפסקי דין של בית המשפט העליון (למשל: ע"א 1560/90; ע"א 6909/00).

בפסקי הדין הללו לא ניתן למצוא עימות והתמודדות ישירים עם הלכת גויסקי, אלא הערות אודות הקשיים שמעוררת הלכה זו, ועל כך שיש לשקול את ביטולה. הערות צופות פני עתיד אלה, הציבו "תמרור אזהרה" מעל הלכה זו ומעל המשך יישומה.

עיקרה של הביקורת על הלכת גויסקי הוא, שמקורה של הלכה זו בהבנה שגויה של פסק דין אמריקאי שצוטט בפסק הדין בפרשת גויסקי; שאין לה אח ורע בדיני השטרות בשיטות המשפט המקובל מהן יונקים דיני השטרות בישראל. מבחינה תוכנית, הקושי הגדול בהלכת גויסקי הוא שעל פיה, זכויותיו של האוחז בשטר נקבעות בהתאם למצב במועד סיחור השטר. ואולם, למועד זה לא צריכה להיות כל רלוונטיות בהקשר זה.

כאמור, זכותו של הנסב הינה במהותה זכות חוזית אשר מועברת אליו על ידי הנפרע. על פי עקרונות היסוד של דיני המחאת חיובים, הזכות האובליגטורית המומחית כפופה תמיד לזכותו של החייב כנגד הממחה, ובכלל זה גם למגבלות המוטלות על זכות זו. למועד כישלון התמורה אין כל רלוונטיות ביחסים שבין הצדדים הקרובים - המושך והנפרע. לפיכך, גם לא צריכה להיות לו כל רלוונטיות במסגרת התחרות בין הנסב לבין המושך, עושה השטר (ראו: פרופ' ש' לרנר, שם).

זאת ועוד, כאמור לעיל, המגמה כיום היא לראות את דיני השטרות כחלק מדיני החיובים הכלליים. כך, יש להשוות את דינו של האוחז בשטר לדינו של מי שהומחתה אליו זכות חוזית. חריגה מכלל זה עשויה להיות מוצדקת וראויה, רק במקום שהיא נעשית כתקנת שוק השוקלת ומאזנת כראוי בין האינטרסים של הצדדים לסכסוך, תוך שהיא מביאה בחשבון גם את התכלית המיוחדת של דיני השטרות - לעודד עבירות וסחרות של שטרות. ואכן, כאמור לעיל, כזה הוא דינו של האוחז כשורה הנהנה, אמנם, מיתרון ועדיפות כמעט מוחלטים, המוענקים לו על ידי תקנת השוק שבצילה הוא חוסה. ואולם, כדי לזכות במעמד זה, עליו להוכיח תחילה כי הוא עומד בתנאים המיוחדים הנדרשים ממנו על פי הדין.

תנאי תקנת השוק מטילים על האוחז את הנטל להוכיח, כי הוא עומד בשני התנאים המחמירים להחלתה - תמורה ותום לב. דרישת התמורה המחייבת את האוחז ליתן כנגד קבלת השטר תמורה ממשית בת ערך (להבדיל מתמורה חוזית רגילה), נועדה להבטיח שהאוחז לא יועדף על פני עושה השטר. זאת במקום בו הנזקים שעלולים להיגרם לו עקב אי פירעון השטר, קטנים בהרבה מהנזקים שייגרמו לעושה השטר עקב חיובו לפרוע אותו לאוחז. דרישת תום הלב נועדה להבטיח שלאוחז לא תינתן עדיפות במקום שהוא לוקה בחוסר תום לב, לדוגמא - במקום בו הוא ידע או עצם את עיניו מלדעת על פגם, קיים או צפוי, בזכויותיו של הנפרע כלפי אוחז השטר.

ואכן נראה, כי רק במקום בו הוכיח האוחז השטר כי הוא עומד בדרישות המחמירות של תמורה ותום לב, מוצדק, ראוי ויעיל ליתן לו עדיפות ויתרון על פני עושה השטר. כלומר, ליתן לו את הגנת תקנת השוק, ולהעניק לו את המעמד הנכסף של אוחז כשורה. בכל מקרה אחר, צריך דינו של האוחז בשטר להיות זהה לדינו של חייב אשר הזכות כנגדו הומחתה על ידי בעל חובו לצד שלישי.

בשל הקושי הגדול בהלכת גויסקי מחד, והעובדה שהלכה זו טרם בוטלה באופן פורמלי על ידי בית המשפט העליון מאידך, נוצר מצב בעייתי של פסיקות סותרות בערכאות הדיוניות.

מצב אנומלי זה, הפוגע קשות בוודאות המשפטית ויוצר קשיים ניכרים למתדיינים לפני בתי המשפט, אינו ראוי ואינו רצוי. הגיעה העת שבית המשפט העליון יאמר את דברו, ויעביר את הלכת גויסקי מן העולם באופן סופי ומחייב.

הכותב הוא ממשרד עורכי דין לשם ברנדויין