עיניים גדולות

בית המשפט העליון זרק לחלל הישראלי הדחוס מונח עילג, שאינו מתיישב עם ריתמוס השפה העברית: צדק חלוקתי. אבל המונח הזה לוקה גם מבחינה אתית ולא אסתטית בלבד. חלק ניכר מקרקעות המדינה, הראויות להיכלל במושג נדל"ן, כבר חולק - ולאו דווקא בצדק. זהו מעוות, שלא ניתן לתקנו. הנה, למשל, שני יהודים, אחד ישראלי ואחד אמריקני, שקיבלו במתנה כמה רבבות דונמים, שעליהם הקימה המדינה בכספי הציבור נמל, תחנת כוח, מפעלי תעשייה, שיכונים, מוסדות חינוך וכיוצא באלה. כל מה שנותר לשני היהודים וליורשיהם לעשות, הוא לגזור קופונים מהפיכת שורת הדיונות לעיר אשדוד. מישהו יכול ליטול מהם את הפרה החולבת הזאת?

או תעשיינים, שקיבלו כסף להקים בו מפעלים ומקרקעין בהיקף גדול פי עשרה מהדרוש לעבודת המפעל. מישהו דרש מהם להחזיר את המגרש, כשנסגר המפעל והשטח כולו נהפך לשכונת מגורים, שהדירות בה נמכרו במחירי השוק?

לפני שנים מספר החליטו במינהל המקרקעין לצמצם את הביורוקרטיה הכרוכה בגביית דמי חכירה שנתיים, והניחו למשתכנים להוון את החכירה במחירי סוף העונה, מהם נהנו במיוחד האמידים הגרים בשכונות, שבהן גבוה ערך הקרקע. האם פעלו כאן שיקולי צדק? פעל כאן שיקול היעילות, וטוב שפעל כך.

לא מיותר, כמובן, לספר לצדקני הקשת המזרחית, שגם רבים מבני עדות המזרח נהנו מחוסר הצדק החלוקתי, שאיפיין את השליטה בנדל"ן הציבורי. כך הדבר במושבי העולים ובישובים הקהילתיים, שהפכו לאתרי וילות. איש אינו דורש לעשות צדק במבשרת ציון - שילוב מעוז-ציון של העלייה הכורדית ומבשרת-ירושלים של העלייה המרוקנית - שבה הרוויחו המתיישבים הרבה כסף, כשהנחלות פוצלו לכמה מגרשים עבור הירושלמים שמאסו באווירת מאה שערים וחיפשו אוויר פסגות. שלא לדבר על המוני הפולשים לקרקעות עירוניות פנויות, רבים מהם בני עדות המזרח, שרק תמורת פיצויים גבוהים אפשר לשכנע אותם ביתרונות של שכונת בתים לעומת שכונת ארגזים.

וכפי שאופייני לישראל, את הצדק לא ניתן לעשות גם באתרים המוחזקים בידי גורמים ממשלתיים, שרוצים לשנות את ייעוד הקרקע ברשותם ולהפכה לעסק ספקולטיבי: בזק, בז"ן, תש"ן, חברת החשמל, הרכבת ושאר הגורמים הממשלתיים, המצפצפים על הגורם הממשלתי הקרוי מינהל מקרקעי ישראל.

ואגב, שופטי ישראל המהוללים, שרוממות הצדק בגרונם ואין בהם רבב חנופה למקופחים מקצועיים אופנתיים, לא שאלו את עצמם - למה לחלק? למה לא לשמור על הנכסים לדורות הבאים? לצרכים לאומיים שטרם התעוררו? שהרי נוכח כל מה שכבר חולק בארץ הזאת, אין לדבר על צדק ואין למהר בחלוקה.

אז מה לעשות באדמות המושבים והקיבוצים, שעורך הדין שרגא בירן טרם הצליח להפוך למגרשים? לעשות בהן סדר. וכדי להסביר למה סדר ולא צדק, יש להבהיר, שגם במבט לעתיד אין סיכוי לצדק חלוקתי - ויסלח לי המונח העילג הזה, שהשופטים הנכבדים אנסו את הציבור להשתמש בו.

ראשית, בעתיד צריך יהיה לבנות מחדש אתרים עירוניים נחשלים, ולא לחסל את הקרקע הפנויה שבסביבות הערים. גם אחרי שיבנו מחדש את האתרים העירוניים טעוני השיקום, יהיו יישובים חקלאיים לשעבר, שיימצאו בסמיכות למרכזי הביקוש, ואחרים - מרוחקים מהם. לפני שנים, כשהיו בארץ תנועת מושבים ותנועה קיבוצית, היה מקום לצפות לחלוקה צודקת בין היישובים הקרובים למרכז ואלו הרחוקים ממנו. לא כך אחרי שהתנועות התפרקו, העזרה ההדדית חוסלה והצו הוא - איש לאוהליך ישראל!

אז לפחות שיהיה סדר ותכנון שיקבע את הסדר. בשעתו, הציע משה ליכטמן, עורך מדור הנדל"ן של "גלובס", שיטה מסודרת להשוואת תנאי החכירה של נכסי המגורים בסקטורים השונים (מושבים, דיור ציבורי, קיבוצים ומגזר עירוני) בדרך של היוון. אם לא תתקבל שיטה זו, אפשר לקבל את השיטה, שהציעה ועדת מילגרום. צדק מוחלט אין בשיטות הללו, אבל מאחר שהצדק המוחלט אינו יכול להתגלות בעתיד, כשם שאין הוא מתגלה בהווה ולא התגלה בעבר, כשהחתולים ליקקו את השמנת, אז לפחות שיהיה סדר.

היה, אמנם, סיכוי לפיתרון מסודר בעקבות ההמלצות שהוזכרו כאן וכבר נלעסו עד דק בעיתונות. אבל בא בית המשפט העליון, והפך ביומרתו את הקערה על פיה. הבלגן והעיוותים מובטחים גם להבא. ומה על היישובים, שציפו להפוך לנכס מניב את הקרקע שחדלה להניב תפוזים? להם ייאמר עתה מה שאמרה אמו של הנער, שזלל עשרה קרמבו וקילקל את קיבתו: עיניים גדולות!