"חברים שלנו שיש להם עיניים גדולות"

אוי מילגרום מילגרום, איך לא אימצנו אותך יה מילגרום - זאת הכותרת שהתאימה, בדיעבד, ליום העיון העצוב והמטהר, "התנועה הקיבוצית אחרי בג"ץ הקרקעות: שינוי וייעוד", שערך "גלובס ייזום" ביום חמישי האחרון. קיבוצניקים, מושבניקים, פוליטיקאים ולוחמי-נדל"ן עזי רוח, קמו בזה אחר זה והכו על חטא. על שנות היוהרה, ההתנשאות, ההגררות והשיעבוד לעגל הזהב שהובילו המנהיגים שנשלחו למשימתם על ידי המרכז עתיר האינטרסים הנדל"ניים. על התאוותנות הגדולה והמלחמה המתמשכת לעוד ועוד אחוזי פיצוי כספי למרכז הארץ, פחות מ-25% מכלל הישובים החקלאים, שהביאה את תנועת ההתיישבות המפוארת אל עברי פי פחת, לעוני משווע ואי ודאות קיומית.

עכשיו, אחרי המכה הגדולה בבג"ץ, הם גם מעיזים להתחיל ולסמן בדיוק איפה טעינו: חיים אורון, שר החקלאות לשעבר, איש קיבוץ להב שבדרום, דיבר על "חברים שלנו שיש להם עיניים גדולות. חברים שהלכו על מהלך נוראי.. שנגררו אחרי מטה-גרנות..". את השמות, אריק רייכמן מגליל ים ועוה"ד הצמוד שרגא בירן, שהובילו והשליטו את העמדות הקיצוניות, הוא עוד לא מעז לומר על הבמה.

"שלום שמחון ומאיר שיטרית מדברים על זה שאפשר היה לגמור הכל קודם. ואני אומר לכם שאנחנו, אנחנו, לא נתנו לגמור. החברים שלנו הלכו למועמד ממשמר השרון (אהוד ברק שהתמודד בבחירות מול אריאל שרון - ס.ק. ) ביקשו וקיבלו הבטחה שיהיה יותר טוב. נפגשו עם עו"ד דוד גלס מש"ס וגם הוא הבטיח שיסדר יותר טוב.. ואני אומר לכם: הנושא הזה לא יגמר בטריק, לא ייגמר בחוק שיעבירו, בלי שירגישו, בלילה לפני שהממשלה יורדת. דברים כאלה לא עוברים במחטף, בחושך . את פרשת הקרקע צריך לגמור, בגלוי, לאור היום ומהר, כי הימשכותה היא אסון, אסון גדול".

שלום שמחון, שר החקלאות ואז ראש הלובי החקלאי: "יכולנו לנהוג אחרת. מילגרום יכול היה להיות הדבר שיחלץ את המבוי הסתום שאנחנו נמצאים בו".

מאיר שיטרית, שר המשפטים וראש המתנגדים לדרישות הלובי החקלאי: "בואו תגידו את האמת: עיקר הוויכוח התנהל על קבוצה קטנה של קיבוצים במרכז הארץ, שמאחוריהם עמדה קבוצה של יזמי נדל"ן שחתכו את הקופונים הכי גדולים".

ורק נתן טל, מזכיר התנועה הקיבוצית, איש קיבוץ שפיים, מרכז הנדל"ן של הארץ, האחרון לשורת מנהיגי הנדל"ן של התק"מ, עדיין נשמע כמי שלא נפרד סופית מן האידיאולוגיה האליטיסטית, שחלק מחבריה מייצגים לאחרונה מעין עמדה מתבכיינת. טל דיבר על "הסתה, דמגוגיה, צרות עין וקנאה. בבג"ץ הרגשתי מופקר, כמו יחידת עילית שמפקירים בשדה הקרב, כמו אנשי שב"כ וסיירות שהמדינה שלחה ועכשיו היא מתכחשת להם".

שותפו להנהגה הנוכחית, גברי ברגיל, המזכיר הפחות נדל"ני, איש רמות מנשה מהפריפריה, קולט שנזקי המאבק המתפתח, אמנם באיחור של כמה שנים טובות, פריפריה נגד המרכז, עלול להיות קטלני. תוך כדי דיבורים על "התנשאות התרחקות אפילו יוהרה" הוא מתגונן ואומר, כי "הדאגה שלנו היתה קודם כל לפריפריה".

בכיסאות מולו זזים חלק מהחברים בחוסר נחת, אולי בחוסר אמון, אבל בהבנה. כולם כאן יודעים, שאסור לתת לעסק להיפרם, שעיקר העיקרים הוא לשמור היום על אחדות השורות, גיאוגרפית כלכלית ומעמדית. חוץ מזה שעדיין מאוד לא נעים להשמיץ את החברים העשירים מהמרכז.