הדרך לאבדון

מייקל סאליבן (הנקס) הוא רוצח שכיר בשירותו של ג'ון רוני (ניומן). בנו הצעיר מתגנב למכוניתו, כשהאב יוצא למשימה לילית, ומגלה במה הוא עוסק. מה שהוא רואה חורץ את גורלה של משפחתו.

אורי קליין ("הארץ") בדעה שהסרט נראה "אמנותי במופגן", אלא ש"האמנותיות הזאת שקרית משני טעמים עיקריים". ראשית - הסרט מטשטש את "החומרים שהם מהותיים לתרבות הפופולרית האמריקנית" שבהם הוא עוסק. ו"שנית, המעטפת האמנותית משמשת להסתרת העובדה, שאין בסרט שום דבר אמנותי באמת - אם מקשרים אמנות לעומק רעיוני, מורכבות אנושית והגינות מוסרית".

המהלכים העלילתיים נובעים ממורכבות הקשר בין אבות לבנים. הדבר "מתיימר להעניק לו נפח מיתולוגי, אבל ככל שהסרט מתקדם הוא מתגלה כיותר ויותר סתמי, ריק ובעיקר נצלני מבחינה רעיונית ורגשית". יש כאן חומרים טרגיים אבל "זו טרגדיה ריקה לחלוטין, שמורכבת מנוסחאות בלבד(...) הכל נשאר חיצוני ושטחי".

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") טוען, ש"פול ניומן נפלא כרגיל, אבל הנקס הצנון רחוק מלשכנע בתפקיד רוצח שכיר. רוב הזמן הוא נעול בפוזה דרמטית עגומה, כאשר הסרט כולו שואף לאיזו גדולה אפלולית, כאילו הוא מבקש להפוך למיתולוגי בעודו בחייו. התוצאה מנופחת, מביכה, והכי גרוע - משעממת". אלקריב חותם בתקווה, שהכישלון הזה "יסמן את סוף דרכו של מנדז בהוליווד".

יאיר רווה ("העיר") בדעה שיש בסרט "עיצוב פריימים מרהיב, תאורה מדויקת, שימוש נפלא בגשם" ו"יותר צורה מתוכן. וכן, זהו בהחלט הסרט הכי פוסט-מודרני שראינו זה לפחות עשור". הסרט "משוטט בטריטוריית האחים כהן" ('אחי איפה אתה') ו"מבחינה סגנונית הוא קרוב ל'רציחות פשוטות' שלהם. אם הוא רק היה מחליף את הסנטימנטליות שלו באירוניה שלהם".

הצילום הוא "היפה ביותר שנראה השנה". מנדז מביים בסגנון תיאטרלי, "כל פריים מעוצב לעילא, הקצב מתון, הדיבור מהוסה, המשחק קפוא". אך בה בעת הוא גם מכיל "קטלוג מרשים של טכניקות ומוסכמות קולנועיות משנות ה-30 ועד היום". סרט "חשוב" שככזה "גם מתייחס ישירות לתפקידה של האמנות(...) בעזרת דמותו המבריקה, והמבוצעת נפלא, של ג'וד לואו".

דבורית שרגל ("רייטינג") רואה במנדז את "קורבן האופנה של 1999". אהבו אותו ב'אמריקן ביוטי', עכשיו הוא "שקרי, לא אמיץ ומיופייף". שרגל דווקא דבקה באהבתה אליו. סרטו הנוכחי "עמוס באיזכורים - מהמיתולגיה היוונית ועד רמז למזחלת השלג מ'האזרח קיין'".

הצילום "מאפיל על כל השאר". גם עריכת הפסקול "מצוינת". וגם אם אין זה סרט "מושלם", שרגל מעניקה לו ארבעה כוכבים. "יש פעמים שהיופי כן קובע".

בקיצור: על יופיו הוויזואלי אין ויכוח. לגבי השאר יש ויש. גם אני ראיתי - ואהבתי.