לפני כעשר שנים נחקק חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב-1992. סעיף 24
של החוק הסמיך את שר האוצר (בהסכמת שר המשפטים) להתקין תקנות שיאפשרו לבצע
את חלוקת הכספים הנגבים מהחייבים לנושיהם. אלא ששרי האוצר והמשפטים לא נתפנו
עד כה, לאורך עשר השנים שחלפו מאז חקיקת החוק, להתקין את התקנות הנחוצות.
עקב כך נוצר סיטואציה בעייתית, המתמשכת על פני שנים רבות: המשקמים עסוקים בפתרון
התביעות הכספיות שמגישים נושי האגודות, אלא שבהיעדר התקנות - הכספים שמשלמים
חברי האגודות לא מועברים לנושים. "מה שקובע הוא", כתב המשקם עו"ד אופיר כץ,
בהחלטה שכתב לאחרונה, "שפעילות זו גרמה בפועל להצטברות של פיקדונות בסכומים
העולים על מאה וחמישים מיליון שקל בידי המינהלה - במקום שסכומים אלה ישולמו
לנושים". למעשה, הסכום המעודכן הנו גבוה יותר מזה הרשום בהחלטה, והוא עומד
על כ-200 מיליון שקל.
צריך להסביר. המינהלה להסדרים במגזר החקלאי המשפחתי בע"מ הינה חברה בע"מ, שהוקמה
על פי החוק. זהו גוף בעל אופי ותפקיד מינהלתיים ביסודם. מלכתחילה, לא יועדה
המינהלה לשמש כגוף האוסף את הכספים מהנושים, וכל שכן שלא כגוף המחזיק בהם תקופה
בת שנים ארוכות, עד להתקנת התקנות שיאפשרו לחלק את הכספים לנושים. תחילה אומץ
הפתרון כפתרון זמני, ובהמשך הוא הפך להסדר קבוע (לטענת המשקם כץ, בהחלטתו הנ"ל
ובהחלטות שקדמו לה, חוקיותו של ההסדר הקיים מוטלת בספק).
"הכסף הוא כספם של הנושים, והם זכאים לקבלו ולעשות בו ככל העולה על רוחם",
כתב המשקם כץ בהחלטתו. יתירה מזו, "אין הצדקה כלשהי שסכומי כסף אדירים אלה
לא יחולקו לנושים וימשיכו להיות מוחזקים, בנאמנות, בידי המינהלה. אין כל הצדקה
שהיא למנוע מהנושים לקבל כספם ולהשתמש בכספם, כל אחד כפי שימצא לנכון, מה גם
שייתכן שהנושים יכולים לקבל על כספים שיהיו ברשותם תשואה גבוהה יותר מזו המצטברת
כיום בפיקדונות המנוהלים על ידי המינהלה".
חלק מהנושים גילו יוזמה, שכוונה להתגבר על הבעיה שנוצרה. הבנקים וחברת שירותי
אשראי מסחרי בישראל הגיעו ביניהם להסכם כללי ("ההסכם הבין-בנקאי"), הקובע את
הסכמותיהם לגבי חלוקת כספים שיתקבלו בהליכי הגבייה, ולמתן עדיפות מסוימת לנושה
המובטח של כל אחת מהאגודות. כאשר כלל הנושים נמנו על הגופים שאימצו את ההסכם
הבין-בנקאי, איפשר הדבר את חלוקת הכספים ביניהם. ואולם, אם בין הנושים נמנו
גופים שלא הסכימו לפעול לפי ההסכם הנ"ל, הועברו הכספים לידי המינהלה, כמתואר
לעיל, והם עודם "שוכבים" שם.
כזה הוא המקרה שבמסגרתו נתן המשקם כץ את החלטתו. מאחת מהאגודות נאספו כמיליון
שקל, המיועדים לחלוקה בין נושי האגודה. אלא שהסוכנות היהודית, שלא אימצה את
ההסכם הבין-בנקאי, נמנית על נושיה של האגודה, ובשל כך מעוכבים הכספים בידי
המינהלה "עד בוא המשיח" (התקנת התקנות).
יתר הנושים דרשו מהמשקם לחלק את הכספים ביניהם, בהתאם להסכם הבין-בנקאי. הסוכנות
היהודית התנגדה, בטענה לפיה בהיעדר התקנות האמורות אין מוקנית למשקם הסמכות
להורות על חלוקת הכספים.
טענה דומה לטענה שהועלתה ע"י הסוכנות אכן מנעה מהמשקמים, לאורך השנים הרבות
שחלפו מאז חקיקת החוק, מלהורות על חלוקת הכספים לנושים. המשקם אופיר כץ החליט
"לעשות מעשה" ולהורות על חלוקת הכספים, למרות חיסורן של התקנות. בהחלטה שכתב,
לא מסתיר המשקם כץ את הזיקה ההדוקה שבין החלטתו החדשנית לבין אי התקנת התקנות
לאורך שנים כה רבות והבעייתיות המתוארת לעיל.
סעיף 11(א) של החוק מסמיך את המשקם לקבוע את "אופן חלוקת החוב בין הנושים ואופן
חלוקת התמורה ממימוש הנכסים". האם בהיעדר התקנות מנוע המשקם מלעשות שימוש בסעיף
מסמיך זה? תשובתו של המשקם כץ היא שלילית.
קיימת פסיקה מן השנים האחרונות, העוסקת בסמכות לפעול על פי חוק מסמיך, גם מקום
בו לא הותקנו תקנות המפרטות את אופני הפעלת החוק ואת הקריטריונים המנחים להפעלתו.
המשקם כץ נעזר בפסיקה האמורה לפתרונה של הבעיה שבפניו.
על פי קביעותיו, אי התקנתן של התקנות ע"י השרים המוסמכים לכך לא מונעת מהמשקם
להפעיל את סמכותו ולהורות על חלוקת כספים לנושים, והכל בהתאם לקריטריונים שנקבעו
בחוק גופו. כל תוצאה אחרת תחטא למטרתו ולתכליתו של החוק ותפגע בנושים.
החוק המסמיך הסמיך את השרים לקבוע תקנות בשים לב לכללים הקבועים בפקודת פשיטת
הרגל או בפקודת החברות. על פי החלטתו של עו"ד כץ, אין קושי שהמשקם יפעל על
פי שיקולים אלו, שנקבעו בחוק.
לפיכך, נדחתה התנגדותה של הסוכנות היהודית.
(תיק 6/14/19 יתד נ. בנק הפועלים ואח'. בפני המשקם - עו"ד אופיר כץ)
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
