ברגמן החדש

"כנפיים שבורות". תסריט ובימוי: ניר ברגמן; צילום: ולנטין בולוגנוגוב; מוסיקה: אבי בבלי; משתתפים: אורלי זילברשץ-בנאי, מאיה מרון, ניתאי גבירץ, דניאל מגון, אליענה מגון, ולדימיר פרידמן, דנה איבגי. ישראל, 2002.

דרמה משפחתית העוסקת בהתמודדות המשפחה עם מות האב, עם רגשות האשמה, ועם הניסיון לחזור לשגרה.

אורי קליין ("הארץ") סבור, ש"כנפיים שבורות" הוא "אחד הסרטים הטובים ביותר שהופקו בישראל בזמן האחרון". דרמה משפחתית "מינורית", מהסוג שמגיע אלינו מהקולנוע האמריקני העצמאי, אבל "כישראלי, הוא סרט ייחודי מאוד".

לדרמה יש "צביון פרטי, אבל היא אינה מנותקת מההקשר המקומי. אחת ממעלותיו של הסרט היא יכולתו של ברגמן להתרכז בפרטים, בלי ליצור תחושה של תלישות (שמאפיינת לעתים סרטים ישראליים שמנסים להתעלם מהמציאות החברתית והפוליטית). מעלה נוספת היא הקושי להגדיר את הסרט". דרמה משפחתית אמנם, אך אפשר להגדירו גם כ"דרמה קומית" או "קומדיה דרמטית".

"השילוב הזה, בין הדרמטי לקומי - שסרטו של ברגמן נע בתוכו ללא מעידות - משווה ל'כנפיים שבורות' מידה של קשיחות רגשית, שמגנה עליו מהסכנות שארבו לו - בעיקר סכנת הסנטימנטליות".

בין יתר מעלותיו "הרבות" של הסרט, ישנה "היכולת של ברגמן לתאר את כל אחת מהדמויות בדיוק רב, ולתמרן בין סיפוריהן השונים, כך שעולה מתוכן דיוקן משפחתי שלם ואמין". הוא מגלה גם "יכולת להדריך את השחקנים. זיבלרשץ-בנאי מעולם לא היתה טובה יותר", וגם שאר הדמויות יוצרות הזדהות ואכפתיות ומגולמות "במיומנות על-ידי השחקנים".

בסיכומו של דבר, זהו "סרט סימפטי מאוד, שמעורר אהדה בלי להתאמץ או ללחוץ יותר מדי. והאהדה הזאת וההעדר המוחלט של וולגריות הופכים אותו לסרט שיש בו איכויות נדירות למדי בקולנוע הישראלי".

עירית שמגר ("מעריב") מציינת, שברגמן לוקח את הסיטואציה הבסיסית של המשפחה, "בה אף אחד לא מרוצה, ואינו מצליח לסדר את חייו כרצונו", ומארגן אותה "ברגש רב אך בלי רגשנות. יש בסרט תבונה והתבוננות ישירה, ועל אף שזהו סרט ראשון המספר דברים מהבית ומהבטן, אין ב'כנפיים' אותה נרקיסיות דביקה ודוחה שאיפיינה סרטים כאלה בעבר.

"ברגמן חותך לפני שיא מלודרמטי, מתמרן את הדמויות במצבים יומיומיים בלי לבוז להן ושומר על איפוק במניפולציות קולנועיות פשוטות ואפקטיביות". ארבעה כוכבים.

יאיר רוה ("העיר") מציין את המינוריות כ"אחד היתרונות הגדולים" של הסרט, ואת שיר הנושא, שבסופו של דבר די קשה לעמוד בפניו. הסרט אמנם "מכיל לא מעט קלישאות", שאפשר היה להסתדר בלעדיהן, אבל "יופיו נמצא ביכולת של ברגמן לאזן אותן עם מגע אישי מובהק, שהתבגר והבשיל באופן נפלא בחמש השנים שעברו" מאז 'סוסי ים', סרט סטודנטים קצר שעשה בתום לימודיו, ואשר זיכה אותו בלא מעט פרסים. בקיצור: סרטו הארוך הראשון של ניר ברגמן, שזכה אתמול בפרס הראשון בפסטיבל טוקיו היוקרתי, זוכה גם כאן בשבחים - מינורי, מרגש אך לא נופל למלכודת הרגשנות, ומשלב בכישרון בין הקומי לדרמטי.

צרו איתנו קשר *5988