ממילא: התבוסה העצובה של שיכרון האופוריה

מתחם ממילא רובץ בין ירושלים החדשה לעיר העתיקה, אליה נכנסים משער יפו. החלו לבנות שם עוד בימי התורכים ובימי המנדט הבריטי הוחלט לשלב באתר מגורים ומרכז מסחרי. ערבים ויהודים פתחו שם עסקים אלה בצד אלה ולא במקרה. סכסוך הדמים פרץ בדיוק במתחם ממילא, מיד אחרי שהאו"ם החליט על חלוקת הארץ. אחרי מלחמת השחרור היה המתחם, הצמוד לשטח ההפקר, ריק בחלקו ובחלקו היו מוסכים. מסגריות ו...עניים. היהלום שבכתר היה בניין טאנוס, שבימי האנגלים בהקה בו תצוגת מכוניות של סוכני רכב ערביים ומאז 1949 הצטופפו בו משפחות דלות ביותר, כיאות לאתר הסמוך לגיא בן-הינום. יצוין, שתמיד חשבו על עתידו של המתחם. ב-1964 הוכרזה תחרות לעיצוב מזרח ירושלים שבתוך הקו הירוק וזכה בה האדריכל מיכאל קון, שהחזיק בתפיסה הישנה המשלבת באזור מגורים ומסחר. מיד אחרי מלחמת ששת הימים הוסבה תשומת הלב לממילא - חוליית החיבור הטבעית בין המערב והמזרח, הנפגשים לרגלי מגדל דוד. אבל מדוע חזרה חוליית החיבור והפכה שוב לשטח הפקר? מדוע מתווכחים 35 שנים אחרי איחוד העיר אם סגירת קרתא והעברת נכסיה וזכויותיה לאלפרד אקירוב היא טמטום או פעולת הצלה? מפני שהנצחון במלחמה ההיא היה מזהיר עד כדי כך, שאיש לא רצה לשמוע לאזהרות שהשמיעו אנשים מפוכחים. אכן, הקוצים, החרולים ועמודי הבטון החשופים, החבויים במתחם ממילא מאחורי שלטי קבלנים מטים לנפול, אינם הגילויים היחידים של שיכרון האופוריה. אבל מתחם ממילא הוא סמל מוחשי להתעלמות מדעתם של חכמי כל הדורות: תפסת מרובה - לא תפסת!

מיד אחרי איחוד העיר התווכחו בלהט על בינוי המתחם. המיושבים בדעתם אמרו: יש במתחם שני רחובות בנויים למחצה - ממילא והעמק. אפשר להשלים בהם את הבנייה, להוסיף קומות כשהן נדרשות וגם להרוס ולבנות מחדש את מה שאין בו טעם. כל אלה, בצמידות לכמה מבנים כנסייתיים ציוריים, שאינם מיועדים להריסה מפני שמדובר בנכסי כנסיות. ההנחה היתה, שהשיקום והשלמת הבנייה ייצרו טיילת שתוליך אל שער יפו, תוך אפשרות להנות בדרך מבילוי, ישיבה בבית קפה, רכישת תכשיטים ומזכרות בחנויות וכיוצא בכך. ומאחר שמדובר במבואות העיר העתיקה, יש מקום גם למלון אחד להנאת התיירים, ובלבד שהמבנה יהיה צנוע ולא יאפיל על החומה ומגדל דוד.

המיושבים בדעתם אמרו גם כך: אם רוצים לחבר את העיר החדשה לעתיקה, צריך לאכלס את האתר בבני אדם שיהיו בו 24 שעות ביממה, במשך כל ימות השנה. העירייה הוזהרה גם שלא לחזור על השגיאה שנעשתה שנים מעטות קודם לכן בימין משה, אחת השכונות הראשונות של ירושלים החדשה, שממנה גורשו באכזריות הדיירים העניים כדי לפנות מקום לפרוטקציונרים אמידים. הוצע, אפוא, לשקם את מגוריהם של עניי ממילא, עשירי הילדים, וגם להוסיף כמה מאות יחידות דיור לזוגות צעירים, שיבטיחו חיים בחוליית החיבור.

שילוב כזה של מגורים ומסחר ותיירות הלם את אופי המקום ואת הצורך להבטיח בינוי, שיקשר בין אופייה של העיר החדשה לאופייה של העיר העתיקה. היה בו עוד יתרון: אפשר היה להוציאו אל הפועל אחת ושתיים וליצור עובדת חיים במקום להנציח את שטח ההפקר.

אבל, שיגעון הגדלות ניצח, כמו בארץ-ישראל כולה. התכנון הוטל על משה ספדיה, אדריכל מוכשר מאוד, קנדי ממוצא ישראלי, שהיה אז בשיא תהילתו הבינלאומית. הבולט בין הרעיונות המוזרים שהעלה התכנון היה לקבור את המרכז המסחרי שלוש קומות באדמה, כפי שנעשה אז בקנדה, ביתו של המתכנן. הרעיון נפל, אבל נפלו כמעט כל המבנים שהיו באתר. הציונות לא הצליחה להציל אפילו את בית שטרן, שבו לן בנימין זאב הרצל כאשר ביקר בירושלים, שלא לדבר על המבנים רבי הקומות שהחזיקה בהם עד אז האוניברסיטה העברית. מעניין, הוצע אז להעביר למבנים אלה את בצלאל, אבל הסברה שניצחה היתה, שמוטב להעביר את שוחרי האמנות לירכתי הר הצופים, מול המדבר, ובלבד שלא יתערו בלב העיר כמצוות הבוהמה.

הוויכוחים נמשכו זמן רב ובאביב 1975, שבע שנים אחרי חיבור העיר יחדיו, פרסמה עיריית ירושלים חוברת הקרויה "ממילא: עבר - הווה - עתיד" שבסיכומה נכתב: "כל הגופים חייבים לראות בפיתוח מתחם ממילא אתגר בעל חשיבות עליונה... תוך תקווה שניגודי ההשקפות יבואו על פתרונם תוך זמן קצר, דבר שיאפשר פיתוח מהיר ומואץ של המתחם".

לא חלפו עוד 13 שנה וב-1988 פורסמה חוברת חדשה - מהודרת, באנגלית, בחסותו המצולמת של שר השיכון דוד לוי. מאז ועד היום עברו 15 שנים נוספות. מה שנהרס - נהרס. ומה שנבנה? נבנה המלון הקרוי עתה מצודת דוד. ולא רק נבנה. בשנת 1993 רכש אלפרד אקירוב את הזכויות מחברת לדברוק שהתמזמזה באתר, וב-1996 אפילו הצליח לשכנע את אהוד אולמרט והלה התיר לו להוסיף לבניין המלון שתי קומות הסותרות את המרקם המתוכנן, שהביא בחשבון את יחסי הגבהים בין ממילא לבין העיר העתיקה.

בצמוד לרחוב העמק נבנתה שכונה הראויה לשם עמק רפאים אבל קוראים לה כפר דוד. קשה למצוא שם תריס פתוח וגם כיכר הכפר ריקה, כמו שקוננה נעמי שמר. נבנה שם מתחם מבוצר, שהלם את אדריכלות המבצרים הישראלית. הרבה ירק אין בכפר הזה, אבל יש רחוב הקרוי "נאות דשא", ומתוך אסוציאציה לדוד המלך מוצאים בו גם רחוב הקרוי "מיטיב נגן" בצד "רועה צאן" ואפילו "ישמח מלך". לשמחה זו מה עושה בשכונה, שרוב נכסיה הם נכסי נפקדים? הדירות נבנו כדי להימכר ביוקר ליהודים עשירים מהגולה, שיישבו בהן בפסח ובימים הנוראים, להבדיל מן הימים הנוראים של האינתיפאדה. בקצרה, במקום שחוליית החיבור תאוכלס בבני אדם, היא מאוכלסת באבנים וגם בקוצים ובחרולים ובתאי ש.ג ריקים - מפני שאין על מי לשמור.

קוצים וחרולים יש גם בטרסות של החניון הגדול שנבנה שם על-פי המתכונת של גני בבל התלויים. ואכן, מתחם ריק אינו זקוק לגנים מוריקים. ומה על המרכז המסחרי? בשעתו הסכים משה ספדיה להעלות את המסחר ממעמקי האדמה שבתוכנית וליצור רחוב ובשני עבריו שדרות עמודים, ארקדות בלעז. ולא סתם ארקדות אלא ארקדות בשתי קומות, כי הוגש סקר אובייקטיבי שהוכיח את הביקוש העצום למסחר באתר, וזאת בדיוק כאשר נבנה בקצה השני של העיר קניון מלחה, שלא לדבר על מרכזי קנייה לא קטנים אחרים שפוזרו ברחבי העיר.

אלרוב הסכימה לכאורה לתוכנית הארקדות, כמו שהסכימה לתוכנית המלון המקורית. רק כעבור זמן גילתה להפתעתה, שמשתלם יותר לחסל את הארקדות שלא נבנו ולהגדיל במקומן את שטחי החנויות, שגם הן לא נבנו. משום מה, כאן נעמדו עסקני קרתא הממשלתית-עירונית על רגליהם האחוריות ובמשך כמה שנים ניהלו מלחמת מאסף נגד ביטול הארקדות, מלחמה שבה הפסידו ואף נדרשו לפצות את היזם על הזמן שבזבזו לו כאשר התעקשו על התוכנית שהוא הסכים לה.

לפי שעה יש שם בסך הכל גדר דחויה, שלטי קבלנים מטים לנפול, ציור סוריאליסטי המתאר את חזון הארקדות ההומיות. ו...גדמי עמודי הבטון שמראשיהם מבצבצים שלדי ברזל חלודים. ובעתיד? מדברים עכשיו על העברת הנכסים והזכויות לאקירוב, שאמנם הכריז יותר מפעם אחת כי בישראל אי אפשר לעשות עסקים, אבל אולי יתרצה ויבנה את החנויות - המוגדלות - בתוך חמש שנים.

האם נוכל לצפות לחוליית חיבור שוקקת במלאות ארבעים שנה לאיחוד העיר? כפר דוד יהיה שומם והמסחר בחנויות הגדולות שבמשעול הצר יהיה דליל. מלוהטי האופוריה טעו. צדקו המיושבים בדעתם, אבל צדק גם קוהלת מלך ירושלים: חוכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים.

בשטח המסחרי עוד מחכים לתב"ע, מאת צביקה פז

חברת אלרוב אזור מסחרי ממילא הוקמה בשנת 93' ונמצאת בבעלות חברת אלרוב נדל"ן ומלונאות. חברת האזור המסחרי הנה בעלת כל הזכויות באזור ממילא, בכפוף להסכם עם חברת קרתא לפיתוח מרכז ירושלים. שטח הבנייה של פרויקט ממילא מסתכם בכ-84.5 אלף מ"ר שטחי מסחר להשכרה, שטחי מגורים ושימושים נוספים לרבות בית מלון ומשרדים. במקביל, תוכננו בפרויקט 4,000 מ"ר במפלס מסחרי, שיבנה על גגו של חניון שער יפו. כן תוכננו כ-50 אלף מ"ר של מרתפים וחניונים. מלון מצודת דוד (לשעבר הילטון ממילא) הוא בן 280 חדרים ברמה של 5 כוכבים וקיבל מעמד של מפעל מאושר.

לאחר שאישר בימ"ש את פסק הבוררות בין אלרוב לבין חברת קרתא, חתמה קרתא על התב"ע המתוכננת והיא הועברה להפקדה בוועדה המחוזית. אלרוב הטילה בינתיים עיקולים על סך של כ-35 מיליון שקל להבטחת חלק מתביעותיה לנזקים. בינתיים, לא נחתמו חוזי שכירות כלשהם באשר לפרויקט המסחר בממילא.

בכל הקשור לפרויקט המגורים, כפר דוד, במסגרתו בונה החברה כ-150 דירות, הרי לפי דיווחי החברות כ-80% מהדירות כבר נמכרו. כפר דוד נמצאת בבעלות אלרוב (19%), אורי דורי (24%), קלדש (24%) ואפריקה ישראל (23%).