עיריית חולון עברה את הסף לדרישת פיצויים עקב נתב"ג 2000

למעשה, אמור התשלום לבוא מכיסה של רשות שדות התעופה, מכיוון שזו נתנה לועדה המקומית חולון כתב שיפוי, לפיו תישא הרשות בכל פיצוי שייקבע כתוצאה מאישור אותה תוכנית.

הרשות נזעקה בטענה, כי דין התביעה להדחות על הסף. מספר טעמים הביאה הרשות, ולטענתה, די בכל אחד מהם על מנת לדחות את תביעת העירייה.

טעם ראשון, אליבא דרשות, היה, כי למעשה העירייה תובעת את עצמה ועובדה זו אינה מתקבלת על הדעת. זאת ועוד, לולא היה כתב שיפוי, הרי שתביעה זו לא היתה מוגשת כלל. טעם שני שטענה הרשות היה, שהמדובר בפגיעה נטענת בנכסים ציבוריים של העירייה, ולגביהם אין מקום לקבל פיצוי על ירידת ערכם. עוד הוסיפה הרשות, כי למעשה תכלית התביעה היא לקבל לקופת הרשות המקומית תקציב נוסף מהשלטון המרכזי, ולא לכך נועדה תביעת הפיצויים.

כצפוי, הגיעה הסוגיה לשולחנה של ועדת הערר במחוז ת"א (עו"ד ענת בירן, יו"ר, רשות שדות התעופה ע"י עוה"ד חנן מלצר ועיריית חולון ע"י עוה"ד אשרה וד"ר יוסף פרוכטמן). דנה הועדה בערר של רשות שדות התעופה והחליטה לדחותו.

אשר לטענה, כי הועדה המקומית והרשות המקומית חד הם, קבעה ועדה הערר, כי החוק אינו מגביל את זכותה של רשות מקומית לתבוע כדי פגיעתה, ותביעה זו מוגשת כנגד הוועדה המקומית, שהיא "אישיות משפטית נפרדת".

עוד הוסיפה ועדת הערר, כי אפילו היתה מתקבלת הטענה שיש זהות בין הוועדה המקומית והעירייה, הרי שגם בנסיבות אלו, אין המדובר בתביעה של אדם התובע את עצמו בגין נזק שגרם לעצמו, אלא שהמדובר בנזק נטען שנגרם, אם נגרם, ע"י אישור תוכנית ע"י המועצה הארצית לתכנון ולבניה, וע"י ממשלת ישראל, שאישרה את התוכנית למתן תוקף (מכיוון שבתוכנית מתאר ארצית עסקינן).

ועדת הערר גם דחתה את הטענה, שהמדובר בשימוש לרעה בזכות התביעה. לדעת הוועדה, דווקא ראוי שעיריית חולון, כנאמנה של הציבור, תתבע בגין הפגיעה בנכסים הציבוריים, ככל שזו נגרמה, ודווקא העובדה שניתן כתב שיפוי מלמדת על הכוונה, שבנטל הפיצוי לא תישא הוועדה המקומית.

אשר לטענה, כי אין מקום לפצות בגין פגיעה במקרקעין לצרכי ציבור, שהופקעו ללא תמורה, קבעה ועדת הערר, כי השאלה הינה מידת הפגיעה ולא הסכום ששילם בעל נכס, אם שילם.

לאור האמור, נדחו הטענות המקדמיות של רשות שדות התעופה, שיש לדחות את תביעת עיריית חולון על הסף. ועדת הערר קבעה, כי יש לברר את שאלת הפגיעה לגופה, ועל כך שנינו כי "ישמחו השמאים".

על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עמ"נ 202/02).